מרסל ינקו

מרסל ינקו
דייגים ביפו, 1949 ,
שמן על בד, 50X70 ס"מ,
חתום ומתוארך.
מקור: עיזבון אויגן קולב, מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות ( 1952-1959 ).

זהו אחד מציוריו היותר יפים של מרסל ינקו מתקופת-הביניים הפורייה שלו שבין ציורי המלחמה ב- 1948 לבין ציורי עין-הוד. ב- 1953 גם העובדה, שהציור הזה הגיע מעיזבונו של אויגן קולב – מבקר אמנות חשוב בישראל של שנות ה- 40 ומנהל מוזיאון תל אביב ( 1952-1959) – גם עובדה זו בכוחה לתמוך באיכותו של הציור, שהסתתר מהעין לאורך עשרות שנים וחמק מספרים ומקטלוגים. קולב, שעשה רבות לקידום המודרנה באמנות הישראלית, נמנה על תומכיו הגדולים של ינקו, מאז עליית האמן ארצה מרומניה. ב- 1941 ב- 1949 היה ינקו, מזה כשנה, חבר בולט בקבוצת "אופקים חדשים", אשר אותה הציג קולב בקטלוג המוזיאון התל אביבי כמי שיעודה "להעשיר את העם באוצרות של יופי חדש, [...] יופי ההולם את קצב זמננו." לא מעט מציורי ינקו היו, אכן, בקצב הג'אז. והנה, חרף משימת ההפשטה של חברי הקבוצה, ינקו – שיצר ציורים מופשטים ועודנו דדאיסט צעיר בציריך של ימי מלחמת העולם הראשונה – לא בחל עתה בייצוג נופי הארץ, העולים החדשים, המעברות, ההווי הערבי וכו', דהיינו – ינקו התעקש למזג את הערכים הצורניים המופשטים ביותר ביחד עם נאמנות למקום ולזמן הישראליים. קולב העריך זאת מאד. באפריל 1951 הוא הרצה בתל אביב, במועדון "המרכז לתרבות מתקדמת", על "הריאליזם החדש" של ינקו והגדירו כ"בנו החוקי של המודרניזם שנתגבש והלך הלאה." במאמרים ובראיונות קולב שב ותיאר את ינקו כאמן המבטא את חזון האמנות הישראלית המקורית, שעה שרגלו האחת נטועה בשפה הבינלאומית והאחרת בעומק המקומיות. בעבור קולב, ינקו היה אמן הפועל ברוח אמני העולם "כדי לקרב את האסתטיקה המודרנית להמונים הגדולים בלא להזניח עם זאת את התפקיד שהזמן מטילו על האמן." דואליות זו הנחתה את ינקו גם בציוריו את ערביי הארץ: על-פי- רוב, הוא השקיף עליהם ממרחק – בין כשהם יושבים בבית-קפה ובין כשהם עוזבים, כפליטים, את עין-חוּד, כפרם הכבוש. היה זה מבטו של אמן שבא לא מכבר ארצה ונתפס לזרות האקזוטית של האחרים, אך גם מבטו של הומניסט הכואב את כאב האחרים, הגולים מביתם. ובה בעת, מעניין, שבאותם מקרים בהם קירב ינקו את מבטו לדמות הערבי – ציורו הוליד גרוטסקות קריקטוריות- החֵל בערבי המתפוצץ ( "הפצצה", 1948 ), דרך הערבי המחטט בבהונות-כף-רגלו וכלה בדיוקן שני ערבים עם נרגילה (שני הציורים האחרונים ממחצית שנות ה- 40 בקירוב. הציור הנוכחי משקיף, לא מקרוב מדי, על שלושה דייגים ערביים היושבים על רצפת המזח היפואי, שלושתם נטולי פרטי-פנים. רק חודשים ספורים חלפו מאז צייר ינקו את הריסות יפו למחרת כיבושה, והוא הופך דף. עתה, קמרון מזרחי גדול שולט על הקומפוזיציה של הציור, כאשר גוון הכחול-קובלט של המבנה הקשתי עונה בעוצמה לגוונים החמים (בצהוב ואדום) של הדמויות והנמל. בראיון ב- 1946 ("עתים", מס' 1) הדגיש ינקו באוזני אויגן קולב את התרשמותו מחוויית השמש, מוזיקת הצבעים והלך-הנפש של הנוף הישראלי: "כל זה יש בו משהו מיוחד, ולתפוס את המיוחד הזה – הנה תוכנה של האמנות הלאומית שלנו כאן." הציור הנוכחי מפליא למזג את הפיגורטיבי והמופשט: בנייני הרקע רשומים כמקבץ ריבועים דינאמי, הנכנע לסטאטיות הבוטחת של הקמרון. כנגד ההצרנות ה"הנדסאיות" הללו, מצוירים הערבים בתנופה ספונטאנית זריזה וחופשית, ששחררה עצמה מהריאליסטי. הוסיפו לזאת את ההשטחה ואת הניגודים הדרמטיים בין צבעים וצורות – והרי לנו תמצית שפתו של ינקו. ובל נחמיץ את הסימנים האדומים הרשומים על קיר הקמרון: ספק שפה ערבית וספק שפה ארכאית: ינקו מייחס להווי הערבי המקומי ארציות שורשית בעלת עומק תרבותי, אך מבלי לפגום, חלילה, ברוח הים-תיכונית הקלילה . ואף לא רמז למשקע שלילי מימי המלחמה המרה שנסתיימה זה עתה.
גדעון עפרת