יעקוב בוסידן
יעקוב בוסידן

יעקוב בוסידן

ליטו  בלי מסגרת54/39

שחור על גבי לבן

תמונה מורכבת לחשיבה... בדיוק כמו האומן

יעקב בוסידן ברח ממצרים לישראל, נדד מהמעברה לקיבוץ והרחיק עד ללונדון, והכול בעקבות חלומו – האמנות. בעשור השמיני לחייו ולאחר שהציג ברחבי אירופה, הוא שב לארץ ומבקש ליצור בה אמנות שורשית

השנה הייתה 1949, ויעקב בוסידן היה אז בן 10, ילד יחיד לאמו ולאביו המאמץ בעיר הנמל פורט סעיד במצרים. באותה שנה התרגשה צרה על עירו – מגפת כולרה פשתה בכול וגבתה קרבנות רבים. היה רק קהל אחד דבו לא נגעה – בני העם היהודי. הקהילה הקטנה ניצלה מהמגפה, אם משום הרגלי הסניטריה, אם בזכות יד עליונה המסוככת על בני חסותה באותה ארץ זרה כבר מימי אבות. לאות הודיה לא־ל על נס ההצלה התאספו כל יהודי פורט סעיד בחצר בית הכנסת וכמנהג אבותיהם שחטו שה, עולה לה'. הם אף נתנו מהדם על מצח כל איש ואיש, כזכר ליהודים שנתנו דם על המשקופים אי אז בערב יציאתם משעבוד מצרים לגאולה.

למרבה הצער, השלטונות בפורט סעיד לא ראו בעין טובה את המחווה. שחיטת השה בהיאספות הקהל התפרשה על ידם לא כאות הודיה על ההצלה אלא כאות שמחה לאיד, כחגיגה על מותם של המונים במצרים. העונש שהוטל על הקהילה, בחינת מידה כנגד מידה, היה איסור גורף על שחיטה כשרה ועל ייבוא בשר כשר לעיר.

אביו של יעקב סירב לקבל את הגזרה, והחליט להכניס בשר כשר אל תוך העיר ויהי מה. סבו, שגר בקהיר, היה קצב, ואת הבשר ששחט הבריח האב לתוך פורט סעיד ברכבת משא. אך כמו בכל סיפור טוב משהו חייב להשתבש. הרכבת שנשאה בתוכה את קריאת התיגר של בוסידן האב התקלקלה ושבתה ממסעה. בעוד הקרח המגונן על הבשר החל נמס עברו שוטרים ליד הרכבת וגילו את תכולתה. גורלו של האב נגזר – אחת דינו לתלייה.

ניצלנו בזכות המחט

לכאן נכנסת, כפי שמכנה אותה יעקב, "המחט של אמא". כי כמו בכל סיפור טוב, התפנית אל עבר ההצלה מגיעה ממקום לא צפוי. "לעשירים אז בפורט סעיד היו בעלי מקצוע שעבדו בשבילם. הנגר שלהם, הטבח שלהם, התופרת שלהם. אמא הייתה תופרת ועבדה אצל עשירים ובעלי השפעה. היא הגיעה לעבודה באחד מן הימים והמעסיקים שלה אמרו לה 'שמענו שאת נוסעת לצרפת'. היא נבהלה, חשבה שמכשילים אותה. היא בכלל לא ידעה מה זה צרפת. היא אמרה 'לא, מה פתאום', והם שוב אמרו לה 'כן, אתם נוסעים לצרפת'. הם הבריחו אותנו עם אבא באונייה. כך ניצלנו, בזכות המחט של אמא".

מצרפת עלה יעקב עם הוריו לארץ, וכך החל הילד שגדל להיות אמן את מסעו ברחבי הגלובוס. אוסף ההתרחשויות שמרכיבות את סיפור הגעתו של יעקב לארץ מצטרף לסיפורים אחרים בחייו, שגם הם נושאים בתוכם אקראיות מפתיעה. באותו אופן אקראי קיבל את הסמן המשמעותי ביותר למהותו של אדם – את שמו. שני ילדיה הקודמים של אמו נפטרו, וכשנולד זה האחרון יעצו לה אוהביה לא לקרוא לו בשם, כדי "להטעות את השטן". הילד כונה "צ'יקו", "הנער". כשהגיע לבית הספר היסודי, שהיה תחת ממשל צרפתי, הפך צ'יקו לז'אק, ולאחר מכן, בבית הספר התיכון הבריטי, כונה ג'ייק או ג'ייקוב. משם התגלגל ונחתם שמו ליעקב.

"גם לגמרי במקרה נהייתי צייר", הוא אומר, אך כשמצטייר הפסיפס השלם של חייו נדמה שאין מכוון ממקריות זו. כשאני שואלת אם אפשר לראות את הסטודיו שלו, הוא אומר לי ש"כל הבית הוא הסטודיו". ואכן כך – הבית בצור הדסה רחב ידיים, רב מפלסי, ובכל מקום שאליו תפנה ראשך תראה מיצירותיו – צילומים, ציורי שמן, פסלים. גדר האבן המקיפה את חייו ואת חצר ביתו מעוטרת קליגרפיה מעשה ידיו, באותיות המשלבות את הכתב הספרדי והאשכנזי, קוראות לעוברים ושבים: "שאלו שלום ירושלים".

הגדר מספרת לא רק את סיפור האהבה של יעקב עם החומר, אלא גם את סיפור האהבה שלו עם ציון, עיר הקודש. אחת היצירות הגדולות שלו היא ספר אמן שנוצר לאחר מחקר הגותי מקיף על שמותיה הרבים של אהובתו זו, ספר הנקרא "ירושלים שמות שמות סביב לה". האמן התחקה אחר שמותיה של העיר – מהתנ"ך והמדרש, משירת ימי הביניים ועד לספרות העת החדשה – ואסף לא פחות משלוש מאות תשעים ואחד שמות.

"ציורי נופיה וגיבוריה של ירושלים, מעוטרים בקליגרפיה מופלאה של שמותיה, יוצרים אמנות שהיא מצד אחד חזותית ומצד שני ספיריטואלית", כותב פרופ' בנימין איש שלום על הספר. "ועמה נכנס המתבונן בסודו של עולם השמות והולך הוא ונמשך אל מעבר לדף, לצבע ולשרטוט, נחשף אל המסומל, אל ממד של עומק ושל משמעות שאך לעתים נדירות זוכה להם אדם". השמות מסודרים לפי סדר הא"ב – תחילה חשב היוצר לסדר אותם על פי סדר כרונולוגי, אך "ירושלים היא מעל לזמן", הוא אומר. הספר, יחד עם שיר השירים וההגדה של בוסידן, מוצג בימים אלו בתערוכה מיוחדת במרכז למוסיקה בירושלים.

ספרי האמן שיצר, וביניהם היצירות האלו, זכו בפרסים רבים כגון פרס יסלזון ליודאיקה, פרס מוזיאון ישראל, פרס כבוד בביאנלה להדפס במונטה קרלו ועוד. יצירות אלו ואחרות מעשה ידיו מוצגות באוספים פרטיים, במוזיאונים ברחבי העולם ובמוזיאון ישראל בירושלים. בערב השקת הספר על שמות ירושלים אמר האוצר הראשי יגאל צלמונה כי "העיסוק בכתיבה אמנותית היום הוא כמעט חתרני. הוא אנטי תעשייתי, אנטי כלכלי ואנטי תועלתי. הזיקה הטבעית שלו היא לעונג, לעיטור, להתנהלות האיטית, לריכוז, לתפילה, לקודש. כל זה הוא לוקסוס במובן החיובי והנהדר והנפלא של המושג הזה". כשנתוודעתי לאיש, גיליתי כי תיאור זה מקיף לא רק את הספר ואת יצירתו של האיש, אלא קולע גם לדמותו של יעקב עצמו.