בידספיריט | כיפתו הלבנה של עמוד צלותהון

כיפתו הלבנה של עמוד צלותהון דישראל כ”ק האדמו”ר מטאהש זיע”א - כיפתו הלבנה של עמוד צלותהון דישראל כ”ק האדמו”ר מטאהש זיע”א - סגולה גדולה להימים נוראים! חָבַשׁ כּוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ - הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ הכיפה הלבנה של עמוד צלותהון דישראל הרה”ק רבי משולם פייש סג”ל מטהאש, שבעודו חבוש בה עבד את עבודת ה' המופלאה שלו, בתפילותיו המפורסמות רוויות ההוד אשר ארכו שעות על גבי שעות להעתיר לישועת הכלל והפרט, בעריכת שולחנותיו הטהורים לפני ה', ובקבלת הקהל עת חולל את מופתיו הרבים כאחד מן הקדמונים ממש. גדולי החסידות גילו את גודל הקדושה הטמון בחפצי הצדיקים וכלי תשמישם ושבכוחם לפעול ישועות. מספרים בשם הרה”ק רבי מרדכי מנעשכיז זי”ע שאמר שבכלי שנתן לו רבו הרה”ק רבי מיכל מזלאטשוב זי”ע בזו הכלי יש לו כח לעשות נסים ונפלאות (דברי בינה, דף מז). מקור הדברים לחשיבות כלי תשמישו של הצדיק מובא כבר בשם ה'בעל שם טוב' הקדוש, על ידי נכדו בעל דגל מחנה אפרים (בפרשת בא): 'שכל מה שיש לאדם הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו ואפילו כל הכלים שלו כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו'. ואף מרנא ה'חתם סופר' כתב בפרשת תולדות: משמע בירושלמי דמלבושיו של אדם נאצלים מקדושתו של הלובש והלובש אותם אחריו יאצל עליו מאותו רוח לטוב ולמוטב, בסוד אשר ילבשם תחתיו מבניו. וכן מובא מובא בשם הרה”ק ר' משה מקאסוב בעל 'לקט עני': ”כל חפץ הבא מיד אדם קדוש אם נושאו אדם חולה רחמנא ליצלן, הכח החיצוני בורח מפניו וממילא מתרפא”. בקהילות ישראל מכל התפוצות חיזרו כסימן למזל טוב, לחבוש באירועים משמעותיים בחיים (ברית מילה, פדיון הבן וחתונה) כיפה שהייתה בשימושם של גדולי הדור. הכיפות היו בדרך כלל רכושם של צאצאי הצדיקים או של בעלי הון שרכשו אותם בממון רב והם היו נוהגים בעין טובה להשאילם לבעלי השמחות. בעלי הכיפות בעצמם נוהגים לחבשם לראשם כסגולה, בימים הנוראים בראש השנה וביום כיפור, או בעת מחלה חלילה. הרה”ק רבי משולם פייש סג”ל לאווי [תרפ”א-תשע”ה], האדמו”ר הרביעי של חסידות טאהש, המונה כעשרת אלפים חסידים ברחבי העולם. הרבי נחשב לזקן האדמו”רים בדורו, משרידי דור דעה, שמסכת חייו הייתה כולה קדושה, תורה ותפילה, לצד מעשים כבירים של צדקה וחסד. עבודתו בעריכת השולחנות הייתה מחזה נורא הוד, בסביבות השעה 12 בלילה נטל ידיים לסעודת שחרית, והייתה זו הסעודה היחידה שאכל במשך היום. נטילת ידים הייתה אורכת משך זמן רב מאוד (האדמו”ר מסקווירא אמר על כך: שידוע בשם הבעש”ט, שאת סוד נט”י אין מגלין אלא לחד בדרא, וכשנפטר ה'אור החיים' גילו אותו לבעש”ט. והפטיר הרבי מסקווירא ”שבדורינו בעל סוד נט”י הוא הטאשער רבי”). מצוות הצדקה הייתה פרק מיוחד במסכת חייו הקדושה, וצדקת פרזונו לא נראתה כמותה אף בדורות קודמים. את כל כספי הפדיונות הרבים חילק לנזקקים, כאשר הגבאים רואים ועיניהם כלות. מסופר על יהודי נגיד ועשיר גדול, שנכנס אל האדמו”ר לקבל ברכה, והשאיר מעטפה עם צ'ק על סכום עתק של רבבות דולרים לפדיון נפש. לאחר שיצא מהאדמו”ר, התעכב מעט ושוחח עם הגבאים, וכשפנה לעבר רכבו בכדי לשוב לביתו פנה אליו יהודי שביקש להצטרף לנסיעה, והלה הסכים בשמחה. בדרך ראה הנגיד כי הטרמפיסט פותח מעטפה, זו הייתה המעטפה שהנגיד השאיר אצל האדמו”ר, וכנראה היהודי האורח, שהיה נזקק, נכנס אחריו לאדמו”ר, והאדמו”ר נתן לו את המעטפה כמות שהיא. הרבי נודע בדבקותו הגדולה בהשם, ידועה האמרה בשמו: ”אילו היו לי כ”כ הרבה דולרים כמספר הפעמים שאני חושב ביום 'וכולה קמיה (כל העולם לפני ה') כלא חשיב (אינו נחשב למאומה)' הייתי עשיר גדול” , לאחר כמה רגעים תיקן את עצמו ואמר ”אפילו אילו היה לי רק 'סנטים' כמספר הפעמים שאני חושב ביום 'וכולה קמיה כלא חשיב', הייתי גם כן עשיר גדול” . מופתים לרוב 'התגלגלו תחת שולחנו' מדי יום ביומו, ורוח הקודש דיברה מתוך פיו. דברי תורתו נדפסו בסדרת הספרים 'עבודת עבודה'. נמכר ע”י אחד מבאי ביתו של הרבי.