מכתב ארוכה מלא תוכן מ"הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין. ירושלים תש"ו [1946].

הכל בכתי"ק וחתימתו. ...

מכתב ארוכה מלא תוכן מ"הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין. ירושלים תש"ו [1946].

הכל בכתי"ק וחתימתו.

"ואתם רבותי ידעתם כי ב"ה בכל גופי ונפשי וכחותי עבדתי עבודתי באמונה משך שלושים שנה...."

"הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין (תרמ"ה-תשכ"ט), גדול בתורה ובמעשים טובים. כיהן בתפקיד מנהל רוחני ומפקח ב"תלמוד תורה עץ חיים". תלמיד ישיבות ליטא (הלוסק, סלוצק, וולוז'ין, וישיבת תורת חיים בירושלים) ותלמיד חביב ומקורב לגדולי דורו: רבי רפאל שפירא מוולוז'ין, רבי חיים ברלין, רבי שלמה אלישוב בעל ה"לשם", רבי ברוך בער ליבוביץ, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, גיסו רבי צבי פסח פראנק, והרב מבריסק רבי יצחק זאב סולובייצ'יק. עלה לירושלים בבחרותו ונשא את נכדת הראב"ד רבי חיים יעקב שפירא. נודע במסירותו למעשי חסד. איש אהוב וידיד לכל, המשתתף בכל לבו ונפשו בשמחותיהם ובצרותיהם של ישראל.

רבי אריה ה"צדיק הנסתר" הסתיר את גדלותו בידיעת המשנה ובלימודה, ולמרות חיבורו הענק על ששה סדרי משנה, כתב בצוואתו בענוותנותו המופלגת: "...שאינני בקי אפילו פרק במשניות כראוי...". איש מתלמידיו ומקורביו לא ידע על חיבור מקיף זה מפרי עטו. רק בערוב ימיו הוא מסר לנכדו הגאון רבי אלחנן יעקובוביץ (מחסידי חב"ד) את מחברות כתבי היד על ארבעת הסדרים. לאחר פטירת ר' אריה החל נכדו הנ"ל (בעצת רבו האדמו"ר מליובאוויטש) לערוך את הפירוש החשוב הזה, אך הוצאתו לאור התעכבה שנים רבות, ורק בשנים תשע"א-תשע"ג נדפסו שלושה חלקים מן החיבור. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, בהסכמה לספר "משנת אריה", כותב על חמיו המחבר: "חמי הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, אשר לרוב ענותנותו הצניע והסתיר גדלותו בתורה...".

בעקבות מעשה שהיה (ראה: ישורון, ל, עמ' רד), שלח רבי אריה לחו"ל את בנו העילוי רבי חיים יעקב לוין (תרע"א-תשנ"ג), כדי שילמד אצל מורו ורבו רבי ברוך בער ליבוביץ בישיבת קמניץ. הוא הגיע לישיבה בשנת תרצ"א והיה הבחור הראשון שיצא מירושלים ללמוד בקמניץ. בשהותו בקמניץ זכה חיים יעקב לקירבה רבה אצל מורו ורבו ראש הישיבה, שקבל ללמוד עמו בחברותא. בנו זה נודע לימים כאחד מגדולי התורה בארה"ב ובאר"י, כיהן ברבנות בסיאטל, בג'רז'י סיטי שבניו-ג'רזי, ובפרדס חנה.

מחבר הספרים: "חיל המלך" וחיל המקדש" (ירשלים תרצ"ז, על ספר זה סובב המכתב לפנינו) על הרמב"ם. ראה אודותיו: ישורון, ל, קונטרס "ויחי יעקב" (לזכרו) עמ' קצא-תקלו.

מקבל המכתב חיים מרדכי פילצר נולד בשנת תר"מ במיקולינצה שבמזרח גליציה.

בגיל 18 יצא לארה"ב ובמשך הזמן הגיע לתפקיד קצין-משטרה. במלחמת-העולם הראשונה, כשיצאה הקריאה להתנדב לגדוד העברי, יעצוהו ידידיו להרגיע את מצפונו הציוני בתרומת אלף דולר למגבית ציונית, לשם "פדיון נפש", אך הוא עמד בהחלטתו והתנדב בלב ונפש. ובחנוכה תרע"ח עבר עם הגדוד ממצרים לארץ-ישראל תוך תפילת שחרית וכיוונו את הזמן לומר פרק "בצאת ישראל ממצרים" שב"הלל" בדיון בעת מעבר הגבול, והרושם העז של חוויה זו לא עמם בו ובכל הזדמנות היה חוזר ומספר עליה. אחרי המלחמה נשאר בארץ ונתקבל לשרות ממשלתי ברכבות ובפקידות משרדית.

בתרפ"א נשא לאשת את פנינה בת מנחם מנדל כהנא. התישב בשכונת ימין משה, שממול לחומת העיר העתיקה של ירושלים, ודבק בה כל ימיו, ובעתות מתיחות הגן עליה במסירות נפש. בשנות המהומות 1938-1936 התנדב כשוטר נוסף והופקד לשרת בשמירת מסילות הברזל, שהפורעים הרבו לחבל בהן, והוא, שהיה עובד רכבת שנים רבות, הכיר בטביעת-עין, שהפועלים ששלח הקבלן הערבי לתיקון המסילה, מצוידים ברשיונות לתנועה חפשית שקיבל ומסר להם, אינם פועלי-רכבת, אלא משתמשים בהסוואה זו למטרה אחרת, ותוך שימת-עין על מעשיהם גילה, שהם-הם מטמיני חמרי הנפץ תחת הפסים. אז ביקש וקיבל רשיון לראיון אישי אצל הגנרל מונטגומרי, שהיה המפקד הצבאי וחנה בחיפה, וגילה לו את הדבר. האמצעים שננקטו הפסיקו את החבלות, אבל לטרוריסטים נודע שהוא היה המגלה את תעלוליהם, ומפני החשש לנקמתם הוכרח לעזוב את חיפה.

בראשית מלחמת השחרור, כשכוחות ההגנה הוציאו מהשכונה את התושבים הבלתי-לוחמים, בגלל היותה בחזית האש בקצה הישוב היהודי, סירבו הוא ואשתו לצאת, באשר גם הם לוחמים (והוא אז בן 68 !). ואכן נפצעה היא בכדורי רובה כשהטילה רימון-יד מול האויב המתקיף את השכונה. שניהם היו פעילים ותיקים בהגנה, ואף כשהוצרך למסור את הנשק שברשותו לצעירים ממנו, הוסיף הוא ורעיתו למלא שרותי-עזר צבאיים, באכסנם בביתם את הלוחמים, והיה מביא להם משקה חם לעמדות ומעודדם, וכן נתן מלוא עזרתו לפורצים לעיר העתיקה, ואחרי תום המלחמה לא חדל לייחל לגאולה השלימה, שיוכל שוב ללכת למקום המקודש ביותר בעיר העתיקה. הלוחמים כינוהו "הסבא של מונטיפיורי''. נפטר בביתו בשנת תשי"ג.

20 על 15 ס"מ

מצב טוב, נקבי תיוק.