שני כרטיסי ביקור חתומים בכתב יד של יעקב דורי- הרמטכ"ל הראשון של צה"ל ושל אבא אבן- בעת תפקידו כשר החינוך והתרבות

שני כרטיסי ביקור חתומים בכתב יד של יעקב דורי- הרמטכ"ל הראשון של צה"ל ושל אבא אבן- בעת תפקידו כשר החינוך והתרבות

על יעקב דורי מתוך ויקיפדיה:

יעקב דוֹרִי (דוֹסְטְרוֹבְסקי) (8 באוקטובר 1899, ד' בחשוון ה'תר"ס – 29 בינואר 1973, כ"ו בשבט ה'תשל"ג) היה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, בשנים 1948–1949. כיהן כרמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1939–1945 ו-1947–1948, עד להקמת צה"ל עם קום המדינה. נשיא הטכניון בשנים 1951–1965 וסגן ראש העיר חיפה.

חייו

נולד בשם יעקב דוֹסְטְרוֹבְסקי לאברהם צבי ומרים (לבית לוינסון) באודסה שבהאימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). בעקבות הפרעות ביהודי אודסה בשנת 1905 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. מצד אביו היה אחיינם של הרופא אריה דוסטרובסקי ופעיל הציבור אליעזר דורי (דוסטרובסקי).[1] אחיו היה האדריכל שלמה דורי.

בשנת 1918, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה, התגייס לגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ושירת בו עד פירוקו ב-1921 בגלל השתתפותו במאורעות תרפ"א בתל אביב.

לאחר פירוק הגדוד חזר למשפחתו בחיפה, ובעידודה של אמו החל ללמוד הנדסה אזרחית באוניברסיטת גנט שבבלגיה עד 1925. את לימודיו סיים בהצטיינות. לאחר שובו לארץ, עבד במחלקה הטכנית של ההסתדרות הציונית, ומיד אחר כך התקבל לתפקיד "אחראי תוכניות בינוי היישובים של ההסתדרות הציונית", בתפקיד זה התמקד ביישובי עמק יזרעאל. אך פוטר במאי 1927 בשל המשבר הכלכלי הגדול ששרר אז בארץ. לאחר מכן החליט דורי להתגייס להגנה והיה סגנו של יעקב פת בחיפה. כינויו המחתרתי היה 'דן' (וגם 'אגוז').

אחרי מאורעות 1929, ייחסה ההגנה בחיפה חשיבות לנשר עקב מיקומה במבואות העיר, ובתוך כפרים ערביים (בלאד א-שייח', חוואסה ויאג'ור). דורי נשלח ביחד עם מרדכי נמצא-בי לנשר כדי לארגן את ההגנה במקום. תושבי העיירה המבודדת התרשמו מחריצותו, התלהבותו וידיעותיו. דורי לימד את אנשי השורה במקום על ארגון ההגנה, מהותו ויסודותיו, ועל טיפול בחומרי נפץ. בהרצאותיו הדגיש את חשיבות האימונים והמשמעת והרחיב על הקשיים בהשגת כלי נשק ותחמושת. פעילותו במקום זכתה להערכה רבה.[2].

בשנים 1931–1939 היה מפקד ההגנה בחיפה. ב-15 באוגוסט 1938 הותקפה משאית נוטרים בדרכה לבסיס הנוטרים ביערות הכרמל. עשרה נוסעים, שמונה נוטרים חמושים ושתי נשים, נהרגו. זו לא הייתה ההתקפה הראשונה באזור זה, והועלתה דרישה לפנות את יערות הכרמל, אולם דורי התעקש לא רק שלא לנטוש אלא אף לחזק את המקום, ואכן ב-1939 עלה למקום קיבוץ בית אורן.

בשנת 1939 התמנה לתפקיד ראש המטה הכללי של ההגנה, תפקיד שבו החזיק עד 1945. בתקופת מלחמת העולם השנייה השתתף בהכנת תוכנית מצדה על הכרמל לריכוז היישוב העברי בהרי הכרמל והתבצרותו שם, למקרה של פריצת הצבא הגרמני לארץ ישראל. בשנים 1946–1947 עמד בראש משלחת ההגנה בארצות הברית, שעסקה ברכישת נשק לקראת מלחמה.

ביוני 1947 מונה בפעם השנייה לתפקיד רמטכ"ל ההגנה לאחר שהרמטכ"ל הקודם, יצחק שדה, הודח על ידי בן-גוריון, וכאשר הוקם צה"ל מונה לרמטכ"ל הראשון. בתוקף תפקידו כרמטכ"ל הקים דורי בתי דין מיוחדים שישפטו עברייני תנועה צבאיים.[3] על אף כישוריו בפיקוד ובארגון, נעדר מתפקידו במשך כמה חודשים באמצע 1948 עקב מחלת אולקוס. הפיקוד על הלחימה בשיא קרבות מלחמת העצמאות עבר לידי ראש אגף המבצעים, יגאל ידין.

ב-9 בנובמבר 1949, בשל נסיבות רפואיות, סיים דורי את כהונתו כרמטכ"ל ופרש מהשירות הצבאי.[4]

עם שחרורו מצה"ל התמנה לראש המועצה המדעית במשרד ראש הממשלה. ב-1952 התמנה לנשיא הטכניון בחיפה, וכיהן בתפקיד עד 1965. בימיו החלה בניית קריית הטכניון בשכונת נווה שאנן שבחיפה, והחל מעבר רוב הפקולטות אליה ממבנה הטכניון בשכונת הדר הכרמל.

דורי היה חבר במספר ועדות ציבוריות. בינואר 1955 היה חבר בוועדת אולשן-דורי, שחקרה את העסק הביש. הוועדה פעלה במשך עשרה ימים, אך לא הכריעה בשאלה מי נתן את ההוראה לבצע את הפיגועים במצרים, שר הביטחון פנחס לבון או ראש אמ"ן בנימין גיבלי. בעקבות דו"ח הוועדה התפטר לבון, ובן-גוריון חזר לתפקיד שר הביטחון. בשנת 1963 עמד בראש ועדת דורי, בה היו שותפים גם חבר הכנסת ברוך אזניה ועורך דין אברהם וינשל, לקביעת מבנה התאחדות הספורט בישראל.[5]

בשנת 1965, כאשר הוקמה רפ"י, היה דורי בין המצטרפים למפלגה, ושובץ לאות כבוד במקום ה-119 (והאחרון) ברשימתה לכנסת השישית. במקביל התמודד מטעם המפלגה כמועמד לראשות עיריית חיפה בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו יחד עם הבחירות לכנסת (ב-2 בנובמבר). רשימתו זכתה ב-2 מושבים במועצת העיר, אך לראשות העיר בחרו חברי המועצה שוב באבא חושי. דורי הצטרף לקואליציה של חושי, ומונה לסגן ראש העיר.

ב-1959 עוטר באות לגיון הכבוד בדרגת אביר על ידי גי מולה מממשלת צרפת.

דורי נפטר ב-29 בינואר 1973 ונקבר בבית הקברות הצבאי בחיפה.

על שמו קרויים מחנה דורי בתל השומר וציר תחבורה ראשי בחיפה (דרך דורי). בשנת 2011 יצאה לאור הביוגרפיה של דורי שכתב הסופר מרדכי נאור.[6]

על אבא אבן:

אַבָּא שלמה אֶבֶן (2 בפברואר 1915 – 17 בנובמבר 2002) היה דיפלומט ומדינאי ישראלי. כיהן כסגן ראש ממשלת ישראל, שר החוץ, שר החינוך וחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, וכן כשגריר ישראל באומות המאוחדות ובארצות הברית.

נודע כבעל כושר ביטוי מבריק ויוצא דופן ונחשב "הדיפלומט מספר אחת" של מדינת ישראל[1]. בשנת 1960 התקבל כחבר הישראלי הראשון לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

ביוגרפיה

תחילת דרכו

אבא אבן עם משה שרת ומשלחת ישראל לאו"ם, בשנת 1950

אבן נולד כאוֹבְּרִי סוֹלוֹמוֹן (Aubrey Solomon) ב-2 בפברואר 1915 בקייפטאון שבדרום אפריקה להורים יהודים ממוצא ליטאי שעברו לדרום אפריקה מאנגליה. בשנת 1920 חזרה המשפחה ללונדון[2]. אביו, מאיר סולומון, נפטר, ואימו נישאה שנית, לד"ר יצחק אִיבָּן. הוא קיבל את שמו של אביו החורג ונקרא אוֹבְּרִי אִיבָּן (Aubrey Eban), גדל והתחנך על ערכים יהודיים וציוניים. אמו הייתה מזכירתו של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ודוברה המפורסם של התנועה[3].

הוא התמחה באוניברסיטת קיימברידג' בשפות שמיות (עברית וערבית) וכן בשפה הפרסית, ושימש עמית מחקר באוניברסיטה. בין היתר חקר את השפעת השפה הערבית על ספרות ימי הביניים וכן העביר הרצאות על תור הזהב של הספרות העברית בספרד. בתקופת לימודיו כיהן כנשיא אגודת הסטודנטים, היה שותף מייסד של סיעת הלייבור באגודת הסטודנטים באוניברסיטה, היה פעיל בתנועת הנוער הציונית FZY, תנועת הנוער הציונית הגדולה והוותיקה בבריטניה, ואף שימש עורך הידיעון הרשמי של התנועה "הציוני הצעיר".

במלחמת העולם השנייה שירת כקצין מודיעין בצבא הבריטי, תחילה בקהיר (שם פגש את סוזי, אשתו לעתיד) ואחר כך בירושלים, שבה התיישב בסוף המלחמה. בין תפקידיו השונים, שימש איש הקשר של המודיעין הבריטי עם ההנהגה הציונית בארץ ישראל וכיהן בהנהלת בית הספר ללימודי ערב, בה גם לימד ערבית[4]. הוא השתחרר בדרגת מייג'ור (מקבילה לדרגת רב-סרן בצה"ל). בתום המלחמה, ועם שחרורו מן הצבא הבריטי, עלה לארץ ישראל (שנת 1946), והצטרף אל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא היה קצין הקשר של הסוכנות היהודית לוועדת אונסקו"פ[5].

אבן היה יד ימינם של משה שרת וחיים ויצמן במאבק המדיני והדיפלומטי לקראת אישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947. לאחר קבלת ההחלטה על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, המשיך לפעול בוושינגטון ובניו יורק למען מימוש ההחלטה ויישומה ונגד המגמות לעכב את ביצועה. כישוריו הדיפלומטים יחד עם האנגלית המשובחת והיותו נואם בחסד השפיעו רבות על חברי הוועדה[6]. לאחר הקמת המדינה התמנה לנציג ישראל בארגון האומות המאוחדות ולאחר כשנה לשגרירהּ באו"ם.

פעילותו הפוליטית

שר החינוך אבא אבן עם מנהל ההסברה יהודה אילן, במסיבת עיתונאים, 1961

אבא אבן ודוד הכהן בחיל הים ליד חרטום אח"י אילת (א-16)

ב-28 במאי 1950, בגיל 35, מונה לשגריר ישראל בארצות הברית, בעודו מחזיק גם בתפקיד השגריר באו"ם[7] (בשני התפקידים החזיק עד קיץ 1959). במסגרת תפקיד זה גם ניסה לשכנע את אלברט איינשטיין להתמנות לנשיא מדינת ישראל.

ב-1953 מונה לסגן נשיא העצרת הכללית של האו"ם.

בשנת 1955 היה אמור להיות נציג ישראל בוועידת באנדונג, אבל נשיא אינדונזיה סוקרנו, שחשב תחילה להזמין נציג ישראלי לוועידה, נרתע בגלל לחצים מצד מדינות ערב. ישראל לא השתתפה בוועידה, שהפכה במה להשמצתה.

בתפקידיו באו"ם ובוושינגטון עיצב אבא אבן את הפעילות הדיפלומטית ואת מערכת ההסברה של ישראל. בתקופתו הושג הסיוע הכלכלי הראשון של ארצות הברית לישראל, הוקם מפעל "הבונדס", וביוזמתו נוסד ארגון השדולה האמריקני למען ישראל, איפא"ק, וכך התמסדה פעילותה של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. במאי 1959 קיבל אזרחות ישראלית, לאחר שהתברר שברשותו רק דרכון דיפלומטי ישראלי ושמו אינו מופיע בפנקס הבוחרים[8].

בבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י ומונה לשר בלי תיק בממשלת בן-גוריון.

בין השנים 1960–1963 שימש שר החינוך בממשלתו של בן-גוריון, ובשנים 1963–1966 היה סגן ראש הממשלה בממשלתו של לוי אשכול, ללא תיק ביצועי. בנוסף, בשנים 1958–1966 כיהן כנשיא מכון ויצמן למדע.

שר החוץ אבא אבן מבקר בחיל הים בליווי אברהם בוצר 20 באפריל 1970

החל משנת 1966 שימש שר החוץ בממשלות אשכול וגולדה מאיר והתמיד בתפקיד זה עד 1974.

אבן הפך בתודעה הציבורית הישראלית למעין שר חוץ נצחי. בתקופת כהונתו כשר החוץ היה במרכז הפעילות הדיפלומטית שקדמה למלחמת ששת הימים, ובמסגרת מאמציו למנוע את המלחמה נפגש עם נשיא צרפת, שארל דה גול, אשר דיבר אליו בהתנשאות משולבת באיומים, דרש שישראל לא תפתח בכל פעולה צבאית, ובסופו של דבר, לאחר המלחמה, הטיל אמברגו צבאי על ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים השתתף אבא אבן בעיצובה של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהבטיחה כי אין נסיגה ללא שלום. החלטה זו שימשה עם השנים כמרכיב יסודי בתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, ייצג את ישראל בעיצובה של החלטה 338. בהמשך להחלטה זו עמד אבן בראש משלחת ישראל לועידת ז'נבה - ועידת השלום הראשונה (1973).

אבן המשיך לכהן כשר חוץ בממשלה שהוקמה במרץ 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים, אולם ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה כחודש לאחר הקמת הממשלה עקב הלחץ הציבורי הגובר.

בעקבות החשש ששמעון פרס, נציג רפ"י, יזכה בבחירות לראשות המפלגה, הציע אבן לפנחס ספיר את מועמדותו, כאיש מפא"י ותיק, לראשות הממשלה. ספיר סירב לכך בטענה שאבן לא יצליח בהתמודדות ושעדיף למצוא מועמד שיחסום את פרס. אבן נפגע מכך, כיוון שלדעתו היה בידי ספיר לתת לו את התפקיד. אבן התרגז אף יותר כשגילה שמועמדו של ספיר מול פרס היה יצחק רבין, שאיתו היו לאבן יחסים מתוחים עוד מימיו של האחרון כשגריר בארצות הברית.

אבן תמך בפרס בבחירות המקדימות לראשות המפלגה, בחירות שבהן רבין ניצח. לאחר מכן סירב לכהן כשר ההסברה בממשלה החדשה, ורבין מינה את יגאל אלון כשר החוץ במקום אבן. אחרי בחירות 1984 כיהן 5 שבועות כיושב ראש הזמני של הכנסת ובתקופה זו הנהיג את הכנסת בהומור ובחן נדירים.

בשנים 1984–1988, במהלך כהונתה של הכנסת ה-11, שימש יו"ר ועדת החוץ והביטחון, תפקיד שהעדיף על פני תפקיד שר זוטר שהוצע לו בזמן ממשלת האחדות הלאומית.

אבן דגל בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, ונהג לומר ש"הפלסטינים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". בריאיון לדר שפיגל בשנת 1969 אמר: "מפת יוני בשבילנו היא שוות-ערך לסכנה והעדר ביטחון. אינני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מהזיכרון של אושוויץ"[9]. עם תחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1988 הכריז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות, מאחר שיש רוב יהודי יציב במדינת ישראל ורק חלוקה תבטיח רוב כזה בעתיד[10].

בבחירות המקדימות במפלגת העבודה להבחירות לכנסת ה-12 שנערכו ב-1988 לא נבחר בהתמודדות על מקומות גבוהים ברשימה (העשיריה הראשונה והשנייה) והעדיף לפרוש מהמרוץ. הוא התמנה ליו"ר מועצת המנהלים של בית ברל, ושימש בתפקיד שנים אחדות. בשנותיו האחרונות פרש מהחיים הפוליטיים, והקדיש את זמנו לכתיבה, להוראה ולהרצאות.