בידספיריט | יצחק דנציגר (1916-1977) - כבשי

יצחק דנציגר (1916-1977) - כבשי הנגב, פסל ברונזה. - יצחק דנציגר (1916-1977) - כבשי הנגב, פסל ברונזה. חתום. 18x10ס”מ, 8x17ס”מ. בסוף שנות החמישים ובשנות השישים של המאה ה-20 פיתח דנציגר ביצירתו את מושג ”המקום”. בעיצובו של מושג זה הוא משתמש במוטיב הכבש. האיקונוגרפיה של מוטיב זה מתייחסת הן למוטיב עקדת יצחק והן לתרבות הנוודית-שבטית. הפסל החשוב הראשון ממוטיב זה הוא פסלו ”קרני חיטין”, שנוצר בשנת 1955 והוצג בתערוכה של ”אופקים חדשים” בשנת 1956. הפסל, ששמו מקשר אותו אל קרני חיטין הגלילית, היווה מקור לקבוצת עבודות דומות בשם ”כבשי הנגב” שנוצרו בגדלים שונים. הפסלים, הנושאים כולם שם זה, נוצרו בשנים 1963-1965. בפסלים אלה מופיע הסמן המובהק הראשון לעיצוב ה”מקום” כקשר שבין האדם לאדמתו. בסדרת דמויות הכבשים הציג דנציגר לראשונה את הפסל כאלמנט מטונימי היוצא מתוך הנוף והטבע ובעל יכולת לייצג אותו. ”מצאתי”, כתב דנציגר על הפסלים, ”שיש דמיון צורני בין כבשים, מבנים למגורים וצורות בנוף. הכבש דומה לאוהל בדווי. רגליו הן כמוטות האוהל. הכבשים שפיסלתי נראים כמכתשים ותעלות וגבעות. שני הכבשים היצוקות ארד נמצאות בתפר שבין אובייקט (כבש) ונוף ובין הזמני לנצחי. הן נושאות בתוכן את הנוף הנגבי, אולם הן גם מהוות עדות לתרבות שחיה בנוף זה. ההזדהות של דנציגר עם הנוף יצרה בפסל סמליות אנטי-הירואית, המעמידה במרכזה את הארעיות והנוודות. עדות מובהקת לקשר אל האדם ניתן למצוא בפסל גבס קטן בשם ”היורה והמלקוש” מסוף שנות החמישים, שלא נשמר. בפסל זה הביא דנציגר לאיחוד בין דימוי הכבש לבין אדם כסמל לאיחוד ולמחזוריות בין הטבע והאדם. מבחינה אמנותית הדגיש הפסל את השיבה אל מסורת הפיסול הסימבולית-אקספרסיוניסטית הבריטית. תפיסת הפסל כטופוגרפיה של המקום הפנתה את תשומת לבו של דנציגר אל התרבויות הבדווית והערבית ואל אופי הבנייה שלהן. הוא חקר את צורת ההתיישבות ואופני הבנייה של הבדווים בנגב והתפעל מהאופן שבו מתפקדים בחלל מבני הפח הזמניים והבנייה השימושית של בורות מים, מובילי מים ומכלאות צאן. מבנים אלו, שאותם כינה ”מבני נוף”, שילבו בין פונקציונליות לבין ערכים אסתטיים מודרניים - ”פסלי הכבשים הביאו אותי ליצירת מכלאות ומאגרי מים. בור מים ושוקת בעבדת, שנבנו לפני אלפיים שנה - ועדיין מתפקדים, ולכן הם יפים. זו התפיסה של האסתטיקה מאז המהפכה התעשייתית”. במבנים מדבריים אלו הוא זיהה ”מונומנטליות”, כיוון שהם מתפקדים ”במקום בו אין לעין נקודת אחיזה, לא קו אופק מוגדר ולא צורה אחרת. במידה רבה אפשר הדבר ליצור תפיסה מטאפיזית של המרחב, תפיסה שהייתה, בהיבטים מסוימים, בעלת ממד אוריינטליסטי. את המונומנטליות בחר דנציגר לתרגם לסדרה של עבודות קטנות ממדים, הנושאות שמות כדוגמת ”מכלאה כמוביל מים” או ”מוביל מים”, כולן משנת 1962. בעבודות אלו שיחזר דנציגר את הארעיות שבאותם ”מבני נוף” מקומיים. המבנים תפקדו כמעין רישום אקספרסיבי ומופשט בחלל. שמות העבודות, ביחד עם הצבע המוזהב של כמה מהן, הדגישו את תפיסת הנוף המיתית של דנציגר.