בידספיריט | מוטי מזרחי (נ.1946) - טורסו,

מוטי מזרחי (נ.1946) - טורסו, פסל ברונזה. - מוטי מזרחי (נ.1946) - טורסו, פסל ברונזה, כבד. חתום וממוספר 1/1. אורך: 55ס”מ. רוחב: 66ס”מ. מוטי מזרחי נולד בשנת 1946 נולד בשכונת שבזי בתל אביב להורים יוצאי עיראק, וגדל בשכונת רמת ישראל. מזרחי נכה בשתי רגליו מילדותו כתוצאה ממחלת הפוליו והוא נעזר בזוג קביים לשם הליכה, ונכותו זאת מתבטאת לעיתים בעבודותיו השונות. בשנים 1969-1973 למד באקדמיה לאמנות בצלאל. מזרחי משתמש בהומור ואירוניה עצמית בעבודותיו, בדגש על הגוף האנושי, פגמיו והנאותיו, ובחינת הדיכוי והשליטה של הקבוצות החזקות בחלשות מבחינה חברתית ופוליטית. סגנונו פיגורטיבי ויצירתו הושפעה רבות מהאמן יוזף בויס. בתחילת שנות ה-70 החל מזרחי ליצור מייצגים שקשורים בנכותו ובתהליכי ריפוי רוחניים. בזמן לימודיו בבצלאל הציג שלושה ממיצגיו הקאנונים: ב”ויה דולורוזה” תועד מזרחי צועד ברחובותיה הצרים של ירושלים, במסלול שעשה ישו בעיר העתיקה, כשהוא נושא על גבו את דיוקנו ונתמך בקביו. ב”מלך ירושלים” הוא מצולם בהר הזיתים כשהוא יושב על כיסא, קביו לצדיו, חובש לראשו מעין כובע צילינדר עשוי נייר וצופה אל העיר העתיקה. ב”בצק” הוא מקיים יחסי מין עם בת זוגו בזמן ששניהם מכוסים בבצק. הוא יוצר מתוך חוויות פרטיות והקשבה למתרחש. במהלך שנות ה-70 התקשר מזרחי עם אסכולת המדרשה לאמנות שהתרכזה סביב מפגשים קבועים אצל רפי לביא. והיו בה חברים: תמר גטר, מיכל נאמן, יאיר גרבוז, אפרת נתן, נחום טבת, דוד גינתון, ואליהם הצטרפו דגנית ברסט ומזרחי שהגיעו מבצלאל. המשותף להם הוא בהתייחסות לתכנים אישיים במרכז היצירה. ב-1980 במסגרת הביאנלה הראשונה לפיסול הישראלי, שנערכה, מזרחי הציג מופע מורכב בשם ”שעת היונה” על רחבת הדשא ליד חצר תל חי. ”בעקבות פעולות של נשים בלבוש ובעירום, המניחות ואוספות ביצים על הדשא, מזרחי החל לנוע על הדשא ואיבר מינו צבוע לבן. בעודו גורר בחבלים צמיג ממולא בקופסאות קרטון ומאחוריו צעירה המגוננת עליו עם מטרייה ועוד ארבעה יחדים הפוסעים מאחורי הצמיג, הופעלו הממטרות והאמן החל להטיל את מימיו על אחת מהן. באותו רגע שיחררו הילדים יונים מתוך קופסאות הקרטון לרגלי אנדרטת האריה השואג. מזרחי מתפקד כשאמאן המפעיל כוחות של התעלות רוחנית (ריחוף היונים) ובמקביל במעשה ההשתנה, מבזה את אידיאל הגבורה וההקרבה הצבאית” בשנות ה-80 החל ליצור פיסול פיגורטיבי בעזרת אסיסטנטים. ייצג את ישראל בביאנלה בפריז בשנת 1980, בשנים 1981 ו-1987 בביאנלה לאמנות בסאו פאולו, ובשנת 1988 נבחר לייצג יחד עם צדוק בן דוד את ישראל בביאנלה של ונציה תחת אוצרותו של אדם ברוך. לקראת סוף שנות ה-90 עבר ניתוח על מנת לשפר את מצב בריאותו, אולם תוצאותיו לא החזיקו מעמד והשפיעו על יכולתו ליצור באינטנסיביות. בשנת 2000 יצר פרויקט פיסולי תחת השם ”רואנדה- קזנובה” שעסק בניצול נשים והוצג בתערוכת יחיד גדולה במוזיאון חיפה לאמנות. ב-2004 הציג תערוכת יחיד שהתפרשה על שלוש גלריות והייתה סוג של גרסה עכשווית למיצגיו בשנות ה-70. התערוכה כללה את המיצב ”נהי” בגלריה דביר, המיצב ”תשוקה” בגלריית שלוש ומיצב ”רחמים” בגלריית המדרשה. במיצב ”תשוקה” הצופים מוזמנים להתבונן מבעד לחור הצצה שנקבע בקיר הפרדה אדום/כתום החוצה את חלל הגלריה, דרכו נראים יגאל עמיר ומרדכי ואנונו. במרכז המיצב ”נהי” נחשפה העבודה ”מאחורי השאהיד” – וילון שעליו רקומים משפטי אהבה מתוך שיר של אום כולתום. החלל עצמו הוסב למקשת אבטיחים, ועל אחד מקירותיו הוקרנה דמותו של הזמר האיראני אמיר שאהסר, השר שירי געגועים למולדת. במיצב ”רחמים”, חלל הגלריה התמלא בעשרות הליכוני-נכים תועים שעליהם מגבות ורודות, ובפנסי תאורה המכוונים לשום מקום. הצופה, שלא נשאר לו מקום בחלל הגלריה, נאלץ להתבונן בתערוכה מבחוץ. באותה שנה נבחר שוב לייצג את ישראל בביאנלה בוולנסיה. ב-2014 בתערוכה ”איך בין א מענטש” (אני בן אדם) הציג מזרחי רישומים שהחל לרשום ב-2010 לאחר שגופו החל לבגוד בו ולאחר הפסקה של שלושה עשורים בהם נמנע מלהציג רישום. בתערוכה זאת התמקד בדמות היהודי הגלותי שבחולשתו מצא חוכמה וכוח. שמשון העלוב האנטי גיבור מהעשור האחרון של מזרחי, ההפך מהצייד הכנעני ”נמרוד” של דנציגר, נושא על כתפיו איל ברזל המנגח את חומת האטימות והאנטגוניזם החברתי. אחת מעבודותיו המוכרות היא פסל עין השמש המתנשא לגובה 18 מטרים באשדוד. לשאלות או תמונות נוספות של פריט זה ניתן לפנות גם בוואטסאפ למספר 054-4315171