בידספיריט | ”אינו מאמין שדברי האור חיים

”אינו מאמין שדברי האור חיים הוא ע”פ רוח הקודש” מכתב מפעים ונדיר מהגאון רבי אליעזר גארדאן ראש ישיבת טעלז. מכתב מעניין ביותר פסק בעניינו של סופר שקורא דברי חשק, וגם אינו מאמין שדברי האור החיים הם על פי רוח הקודש. ' 'טעלז, פורים, תרס”ט. אחדש”ט ”בדבר אשר קורא דברי חשק אין לפוסלו כי בעונותינו הרבים כמעט רוב הסופרים והשובי”ם קוראים דבר מכתבי עתים אשר יש בהם דברי מינות אשר גרועים מדברי חשק. בדבר אשר כתב אשר נעלם מהאור חיים מקרא מלא גם כן אין לפוסלו, ואף כי לא ידע פירוש דברי האור חיים כמו שכתב כת”ר.... שלא ידע פירוש דבריו, ורק החשש שלפי דבריו שנעלם ממנו מקרא מלא אינו מאמין שדברי האור חיים הוא ע”פ רוח הקודש” בגלויה השניה השאלה המקורית בעניין הנ”ל שנשלח אל הרב אליעזר גארדאן מהרב מתתיהו מארגענשטערן רב ומו”ץ בבאלגראד (שבבסראביה). גלויה מחוברת, גלויה השאלה וגלוית התשובה מחוברים בכדי לחסוך בהוצאות. כנראה מחמת נחיצות העניין שלח הרב אליעזר את תשובתו בעצם יום הפורים. תשובת רבי אליעזר בכתי”ק בלי חתימה כאמור הכרעת רבי אליעזר גורדון שלא לפסול מלמד תינוקות שאינו מאמין שדברי האור החיים נאמרו ברוח הקודש, דבריו אלו עומדים בניגוד לדעתו של מרן הדבר חיים מצאנז אשר כתב תשובה בדבר כשירות מלמד שכפר שדברי האור החיים נאמרו ברוח הקודש וכתב הדברי חיים בתשובה יור”ד סי' ק”ה, והכריע ”ו לכן המלמד המכחיש רוח קדשו של אוה”ח הוא אפיקורס שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהי ראוי לרוח הקודש והמלמד הזה כפר בעיקר רוח הקודש וליעג על דברי הש”ס בגמ' ב”ב הנ”ל ויפה עשיתם שלא עזבתם את בניכם בידו ויישר כוחכם בזה” .   וכן הכריע בשו”ת בית שלמה.  אולם כאמור הכרעת רבי אליעזר גורדון, שבפנינו,   כי אין להעביר מלמד מחמת שאמר כן הגם שלא הבין דברי האור החיים. הגאון רבי אליעזר גורדון (תר”א-תר”ע) מגאוני הדור, ומגדולי ראשי ישיבות ליטא, תלמידו של רבי ישראל סלנטר שכבר בצעירותו גילה את כשרונותיו העילויים, התפרסם לבעל מוח חריף, בעל שכל ישר והבנה עמוקה, לצד מדות נאצלות, ואותם הנחיל לתלמידיו בשיעוריו הנודעים המלאים הבנה עמוקה. משנת תרמ”א אב”ד טעלז, והוא אשר הביא את הישיבה להתפתחותה ושיגשוגה עד ששמה יצא בכל רחבי תבל. בשנת תר”ע יצא לאנגליה לגיוס כספים עבור הישיבה, אך נחלה שם מרוב עגמת נפש ונפטר. תשובותיו בספר 'תשובות רבי אליעזר'. [ראה תנועת המוסר ח”ב עמ' 347-354]