בידספיריט | מכתב נדיר ומעורר השתאות ממרן

מכתב נדיר ומעורר השתאות ממרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל ה”חזון יחזקאל” — ביקורת נוקבת על הספר ”פלפולה של תורה” מאת רבי נחמן שלמה גרינשפאן - מכתב בעל תוכן יוצא דופן, כולו בכתב יד קדשו הזך והמיוחד של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, ממוען אל הגאון רבי נחמן שלמה גרינשפאן, מחבר הספר ”פלפולה של תורה” וספרים נוספים. לונדון, תרצ”ה [1935]. במכתבו מעביר בעל ה”חזון יחזקאל” ביקורת חריפה ביותר על כמה מהתבטאויותיו של מחבר הספר, ניסוחים בלתי ראויים אודות תנאים ואמוראים, כגון: ”הפרעת הסדרים וחיי רוגז השפיעו לרעה על דרך העיון של מקצת חכמי פומבדיתא”. בדבריו הוא עומד על אי-הבנה יסודית של המחבר, לשיטתו, בפירוש דברי חז”ל: ”במחשכים הושיבני כמתי עולם — זה תלמודא של בבל” (סנהדרין לג), ואף מבקש ממנו במפורש לחזור בו מדברים אלו במהדורה הבאה של הספר. אולם לצד חריפות הביקורת מתגלה במכתב מידת העדינות המפורסמת של רבי יחזקאל אברמסקי. בחכמתו הרבה ובדרכו האצילית הוא עוטף את הדברים הקשים בלשון נעימה ומכובדת, עד שנדמה לרגע כי מדובר במכתב הסכמה — בעוד שלמעשה מדובר בשלילה עקרונית של נקודות מרכזיות בספר. הגמרא אומרת במסכת ערכין (דף טז) ”אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה [מי] שיודע להוכיח” - לפנינו מסמך מאלף בדרכי הביקורת התורנית: כיצד ניתן לומר את הדברים החריפים ביותר, להצביע בבירור על שגיאות ולדרוש את תיקונן, ובד בבד להעניק למקבל הביקורת את האפשרות לקבל את הדברים בנפש פתוחה. הביקורת מוצגת לא כפגיעה באישיותו של המחבר, אלא כהעמדת הדברים על דיוקם ומתוך רצון לשמור על כבוד התורה ועל טהרת דרכי העיון. בדרכו המיוחדת מצליח רבי יחזקאל אברמסקי להציג את הדברים כאילו עיקר החשש אינו בעצם כוונתו של המחבר, אלא באופן שבו עלולים דבריו להתפרש אצל הקוראים.  [1] דף נייר, 25 ס”מ. מצב טוב מאוד.  *** הגאון רבי יחזקאל אברמסקי (תרמ”ו–תשל”ו), בעל הספר חזון יחזקאל, נמנה עם גדולי התורה ומנהיגי היהדות החרדית במאה ה־20. היה מחברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ראש ישיבת סלבודקה, נשיא ועד הישיבות, ואב בית הדין בלונדון. התפרסם במיוחד כפרשן הגדול של מסכתות התוספתא. כבר בגיל שבע־עשרה קיבל סמיכה לרבנות מידי הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין, בעל הספר ערוך השולחן. בצעירותו למד בישיבות חשובות ובהן ישיבת טלז, ישיבת רמיילס, וכן השתלם בלימודו במסגרת ה”קיבוץ” של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי בווילנה. הוא נשא לאשה את בתו של הרב ישראל יהונתן ירושלימסקי, חתנו של הגאון יעקב דוד וילובסקי, וישב סמוך על שולחנו, שם רכש גם מדרכי ההוראה והפסיקה. בתקופה זו נסע ללמוד אף אצל הגאון רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק. בשנת תרע”ב נתמנה לרבה של סמאליאן, ובשנת תרע”ד עבר לכהן כרב בעיר סמולביצ'י. בשנת תרפ”ג נתמנה לרב העיר סלוצק, במקומו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, שנאלץ לעזוב בעקבות רדיפות השלטון הקומוניסטי. גם הרב אברמסקי עצמו נאסר בידי השלטונות והואשם ב”פעילות אנטי־סובייטית”. באלול תר”ץ נגזרו עליו חמש שנות עבודת פרך והוא נשלח למחנה בסיביר. בעקבות מאמצים בינלאומיים לשחרורו – בהם פעלו בין השאר הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יוסף צבי הרץ (הרב הראשי של אנגליה), ישראל מאיר הכהן מראדין בעל חפץ חיים, ואף המשורר חיים נחמן ביאליק – שוחרר לאחר כשנה, בתנאי שיעזוב את ברית המועצות לצמיתות. שלטונות רוסיה השאירו את אשתו וילדיו ברוסיה כערבון עד יציאתו. בחורף תרצ”ב השתקע בלונדון והחל לכהן כרב קהילת מחזיקי הדת לונדון, אשר פעלה אף היא למען שחרורו. בשנת תרצ”ה נתמנה לדיין ולאב בית הדין של בית הדין הרבני בלונדון, במקומו של הרב שמואל יצחק הילמן. בשנותיו שם המשיך לעמול על מפעלו הגדול – פירושו לתוספתא, הספר חזון יחזקאל. בשנת תשי”א (1951), לאחר שפרש לגמלאות, עלה הגאון יחזקאל אברמסקי לארץ ישראל יחד עם משפחתו והתיישב בשכונת בית וגן בירושלים. בשנת 1956 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית, כהוקרה על מפעלו התורני הגדול. הנמען הגאון רבי נחמן שלמה גרינשפאן (ה׳תר״ם בקירוב – אלול ה׳תשכ״א) ראש ישיבת “עץ חיים” בלונדון ומחבר ספרים תורניים. נולד בלכוביץ שבפלך מינסק לרב יעקב משה גרינשפאן. למד בישיבת מיר, ובהמשך בסלוצק אצל הגאון רבי יעקב דוד וילובסקי (הרידב״ז), וכן אצל רבי חיים סולובייצ׳יק בבריסק ובישיבת סוכטשוב.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לאנטוורפן, ומשם התיישב באנגליה. לימד בישיבות בלידס ובליברפול, ובשנת תר״ץ (1930) נתמנה לראש ישיבת “עץ חיים” בלונדון, לצד הרב אליהו לופיאן. בתפקידו זה העמיד תלמידים רבים ושימש כרב משפיע במשך כשלושים שנה. חיבוריו כוללים את פלפולה של תורה על דרכי הפלפול ומלאכת מחשבת על הלכות שבת.