בידספיריט | בתיה מלכא

בתיה מלכא - ׳׳כדורים׳׳ 2024. בפעם השניה בקוקו ואחרי הצלחה במכירה הקודמת, הכירו שוב את האמנית הישראלית בתיה מלכא! (נ.1981) היא פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית העוסקת בקו התפר שבין עיצוב ופיסול, חיה ויוצרת בחולון.  בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בה למדה בשנים 2008–2004 במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. מלכא יוצרת בטכניקה תעשייתית של יציקות קרמיות ומשלבת פיסול בעבודת יד. יצירותיה מאופיינות באסתטיקה גבוהה, צבע לבן וגימור מבריק, ונמצאות על קו התפר שבין פסלון קיטש דקורטיבי לבין מוטציה. ב-2013 נרכש פסלה ”צבר” על ידי משכן הכנסת, והוא מוצג בבניין הוועדות. יציקה קרמית, אפוקסי, עץ, מתכת גובה 37 ס׳׳מ רוחב 25 ס׳׳מ חתום. רגע קפוא במציאות משתנה פיגועי התאבדות הם דימוי חזק וכואב שמגיע ישירות מתרבות חיינו והמציאות שבה אנחנו חיים,   מציאות הנעה בין מלחמות, אזעקות ופיצוצים בלתי פוסקים. האירועים הללו מתארים רגעים קשים  של הרס, שבהם חיי האדם נקטעים באכזריות בלתי נתפסת, ומשאירים אחריהם צלקות עמוקות בגוף  ובנפש של הקורבנות, העדים, והחברה כולה. תחושת הרימון המתפוצץ והאיברים שעפים לכל עבר אינה רק תיאור גרפי של זוועות האלימות, אלא  גם ביטוי לתפיסת הרגע – רגע שקפא בזמן. אותו רגע הופך לבלתי תלוי בדבר, משום שהוא מגלם  בתוכו את המציאות היומיומית שבה אנו חיים כבר עשרות שנים. מציאות זו אינה רק שדה קרב פיזי, אלא גם שדה קרב נפשי ותרבותי. פיגועי ההתאבדות מותירים  חותם עמוק על התודעה הקולקטיבית, יוצרים תחושת אי-וודאות מתמדת ומשפיעים על האופן שבו  אנו חווים את המרחב הציבורי והפרטי. פיגועי ההתאבדות אינם רק אירועים טראומטיים, אלא גם שיקוף של מאבקים חברתיים, פוליטיים  ותרבותיים מורכבים, הממשיכים לעצב את חיינו ולהשפיע על הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ואת  מקומנו בעולם. ׳׳מסיכת האב”כ היא דימוי החוזר בעבודותיי. המסיכה משקפת עבורי את הזיכרון הבלתי נשכח של חווית הילדות במלחמה. כאשר הייתי בת 9 חוויתי את מלחמת המפרץ הראשונה שהיתה עבורי מלחמה של רגשות עמוקים: מוטיב ההפתעה של אזעקת נחש צפע מהדהד באמצע הלילה, הריצה המהירה לתוך המקלטים וחבישת המסיכה כאילו כל יום זה פורים- כל אלו גרמו לי להתרגשות גדולה ואפילו צהלה אבל אז לאחר זמן קצר הגיעה תחושת המחנק מחבישת המסיכה ומהפחד שהופיע לכולם בעיניים. כדי להעביר את הזמן במקלט ולהחזיק את עוצמת הרגשות המעורבים בתוכי הכנתי קופסה עם צעצועים של חיות ומדבקות של פרחים והייתי נוהגת לקשט את המסיכה שלי ולשחק עם החיות שלי לדמיין מקום יותר נעים טוב וצבעוני. ככל הנראה חוויות ראשוניות אלו תרמו לעיצוב האישיות שלי ומאז אני חיה בתחושות שהפחד הוא למעשה ריגוש, שהפגמים הם חלק מהשלם ובכל דבר ניתן למצוא את היופי. את המסיכה מגיל 9 מעולם לא החלפתי במסיכה אחרת. היא עדיין נמצאת אצלי ולכן החלטתי לשמר את חווית הילדות יוצאת הדופן הזו וליצור ממנה עבודת אמנות, מעין סוג של פחלוץ הזיכרון. החלטתי לעשות תבנית למסיכה שלי ולצעצועי חיות וליצור ממנה פסלים נצחיים. הסדרה שיצרתי נקראת טקסי-דרמי מלשון טקסידרמיה (אמנות פחלוץ חיות לצורך תצוגה). בכל מסיכה יש חיה אחרת וקישוט פרחים דקורטיבי כדי לייפות את המציאות ולהקטין את עוצמת הדימוי והקונוטציה השלילית. כל המסיכות מודבקות על עץ אלון חתוך בעיצוב הקלאסי והידוע של בסיס לפוחלצי חיות.׳׳ החשיפה הראשונה של דמות התינוק בעל שני הפרצופים הייתה בביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית בשנת 2010, כאשר פסלה של מלכא הופיע בפרסומי האירוע על גבי שלטי חוצות בתל אביב ובעיתונים.