בידספיריט | בתיה מלכא

בתיה מלכא - ללא כותרת, 2014. בפעם השניה בקוקו ואחרי הצלחה במכירה הקודמת, הכירו שוב את האמנית הישראלית בתיה מלכא! (נ.1981) היא פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית העוסקת בקו התפר שבין עיצוב ופיסול, חיה ויוצרת בחולון.  בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בה למדה בשנים 2008–2004 במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. מלכא יוצרת בטכניקה תעשייתית של יציקות קרמיות ומשלבת פיסול בעבודת יד. יצירותיה מאופיינות באסתטיקה גבוהה, צבע לבן וגימור מבריק, ונמצאות על קו התפר שבין פסלון קיטש דקורטיבי לבין מוטציה. ב-2013 נרכש פסלה ”צבר” על ידי משכן הכנסת, והוא מוצג בבניין הוועדות. יציקה קרמית קוטר 25 ס׳׳מ חתום. בין צלחת לפסל העבודה משלבת תינוק חרסינה המחובר לצלחת חרסינה, ויוצרת דימוי מפתיע ודינמי, המזכיר לובסטר שנלכד בתנועה קפואה. הצירוף בין התינוק, כסמל לתום ולשבריריות, לבין הצלחת, אובייקט יומיומי ושימושי, מייצר מתח בין חיי היומיום לבין רעיונות של פגיעות והתחדשות. המראה הלובסטרי, הנובע מהקימורים והחיבורים המפתיעים בין האובייקטים, מציף שאלות על התפתחות, טרנספורמציה וקשר בין האדם לצלחתו. העבודה מעוררת תחושת זרות אך בו זמנית גם הזדהות, כשהיא מזמינה את הצופה לבחון את השבריריות של החיים ואת האופן שבו אנו נבנים מתוך שברים של עצמנו ושל אחרים. הטקסט רלוונטי גם לכל צלחות הקרמיקה עם חלקי הבובות וגם לתינוקות התלויים על הקיר. כולם הם אותה הגברת בשינוי אדרת. ׳׳מסיכת האב”כ היא דימוי החוזר בעבודותיי. המסיכה משקפת עבורי את הזיכרון הבלתי נשכח של חווית הילדות במלחמה. כאשר הייתי בת 9 חוויתי את מלחמת המפרץ הראשונה שהיתה עבורי מלחמה של רגשות עמוקים: מוטיב ההפתעה של אזעקת נחש צפע מהדהד באמצע הלילה, הריצה המהירה לתוך המקלטים וחבישת המסיכה כאילו כל יום זה פורים- כל אלו גרמו לי להתרגשות גדולה ואפילו צהלה אבל אז לאחר זמן קצר הגיעה תחושת המחנק מחבישת המסיכה ומהפחד שהופיע לכולם בעיניים. כדי להעביר את הזמן במקלט ולהחזיק את עוצמת הרגשות המעורבים בתוכי הכנתי קופסה עם צעצועים של חיות ומדבקות של פרחים והייתי נוהגת לקשט את המסיכה שלי ולשחק עם החיות שלי לדמיין מקום יותר נעים טוב וצבעוני. ככל הנראה חוויות ראשוניות אלו תרמו לעיצוב האישיות שלי ומאז אני חיה בתחושות שהפחד הוא למעשה ריגוש, שהפגמים הם חלק מהשלם ובכל דבר ניתן למצוא את היופי. את המסיכה מגיל 9 מעולם לא החלפתי במסיכה אחרת. היא עדיין נמצאת אצלי ולכן החלטתי לשמר את חווית הילדות יוצאת הדופן הזו וליצור ממנה עבודת אמנות, מעין סוג של פחלוץ הזיכרון. החלטתי לעשות תבנית למסיכה שלי ולצעצועי חיות וליצור ממנה פסלים נצחיים. הסדרה שיצרתי נקראת טקסי-דרמי מלשון טקסידרמיה (אמנות פחלוץ חיות לצורך תצוגה). בכל מסיכה יש חיה אחרת וקישוט פרחים דקורטיבי כדי לייפות את המציאות ולהקטין את עוצמת הדימוי והקונוטציה השלילית. כל המסיכות מודבקות על עץ אלון חתוך בעיצוב הקלאסי והידוע של בסיס לפוחלצי חיות.׳׳ החשיפה הראשונה של דמות התינוק בעל שני הפרצופים הייתה בביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית בשנת 2010, כאשר פסלה של מלכא הופיע בפרסומי האירוע על גבי שלטי חוצות בתל אביב ובעיתונים.