בידספיריט | 3 תצלומים מקוריים של תהלוכת

3 תצלומים מקוריים של תהלוכת ”נבי מוסא” היוצאת מירושלים, העשורים הראשונים של המאה ה20 – מוקד הלאומנות הערבית והפרעות ביהודים – נדיר מאוד! - רקע נבי מוסא, דרומית ליריחו, הוא המקום המיוחס מזה 800 שנה אצל המוסלמים למקום קבורת משה רבנו. אין אסמכתא למסורת זו לפני צלח אדין, שהוא כנראה האיש ש”גילה” את המקום. במקרא מפורש שמה לא נכנס לארץ ואף שמקום קבותו לא נודע. במשך החג נהגה כל אחת מהערים הגדולות בארץ ישראל לשלוח משלחת משלה לחג, ולכל משלחת היה דגל משלה שנישא בגאווה על ידי מנהיגה. רוב המשלחות באו משכם, חברון, ירושלים ויריחו, אולם היו גם שבטים בדווים שהגיעו מהנגב וגם עולי רגל שהגיעו מיפו ומחיפה. המשלחות התאספו קודם בירושלים, על הר הבית בחצר ”אל-חרם א-שריף”, שם התפללו העולים במסגד אל אקצה. מה”חרם” הוציאו את דגל ירושלים ומשם החלו במסע למסגד שבו שכן הקבר. עם התעוררות תנועות לאומניות בקרב ערביי ארץ ישראל בתחילת שנות המאה ה-20, התפתח לחג נבי מוסא פן לאומני. מכיוון שבחג התכנסו תושבי האזור, החג תרם ליצור זהות משותפת לבני ערים וכפרים שלרוב היו מנותקים אחד מהשני. מנהיגים לאומנים ערביים, בפרט החאג' אמין אל-חוסייני (אחיינו של ראש עיריית ירושלים ולימים המופתי של ירושלים), ניצלו עובדה זאת להתסיס את קהילת ערביי ארץ ישראל כנגד היהודים, התנועה הציונית וההתיישבות היהודית. מהר מאוד החל החג ללבוש ממדים אנטישמיים ואנטי ציוניים, שגלשו לבסוף לאלימות ולפרעות. רבים בקהל היו חמושים, ובשנים קודמות נהגו להטיל אימה על קהילות נוצריות שנקרו בדרכן. גם מתיחות בין המשלחות השונות לפעמים הסתיימה בדמים. ישנו תיאור של ההמון הערבי החוזר מהחגיגות שם: ”רוח המדבר שעלתה מעמק יריחו טלטלה את הדגלים, והם נראו מרחוק כגליו של ים סוער. בסוף הטור צעדו אלפי ערבים, נופפו בסכינים, חרבות ואלות וקראו בהתלהבות ובקצב: ”ביסמילה!” (”בשם אללה”), ”א-דאולה מענא!” (”הממשלה איתנו”), ”אל יהוד כילבנה!” (”היהודים הם כלבינו”).” מאורעות תר”פ ב-1920 נפל הגורל שחגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו זמן. באותה שנה התסיסו אמין אל-חוסייני ועורך העיתון עארף אל-עארף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות ”אדבח אל-יהוד, א-דאולה מענא” (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. בהיעדר יחידות הצבא הבריטי, שיצאו את העיר כמה ימים לפני כן, נותר לתושבים היהודים להגן על עצמם. אמנם הם ציפו למהומות, ומבעוד מועד ארגן זאב ז'בוטינסקי שומרים, אך עדיין נרצחו שישה יהודים ונפצעו בסביבות מאתיים מפני שתושבי העיר העתיקה לא אפשרו לז'בוטינסקי להכניס את אנשיו כיוון שאמרו ששכניהם לא יפגעו בהם. בעקבות המהומות, ששככו רק כעבור ארבעה ימים, נאסרו זאב ז'בוטינסקי ו-19 מחברי ה”הגנה על ירושלים” (שאורגנה על ידי ז'בוטינסקי) על ידי הבריטים והואשמו על החזקה בנשק שנתפס ברשותם ועל כוונה לפגוע בערבים. ב-1937, כשנה לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול להפסיק את העלייה היהודית לארץ ישראל, אסר השלטון הבריטי על עליית הרגל המסורתית, מחשש שהחג יצית עוד מהומות. בתצלומים שלפינו ההמון הערבי חוגג ורוקד בתוך העיר העתיקה, [כנראה ליד שער יפו], מניף דגלים וצועד בשיירה היוצאת דרך השכונות מהעיר. מצב: טוב