חתימת ראב"ד העדה החרדית הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל 'מנחת יצחק'

חתימת ראב"ד העדה החרדית הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל 'מנחת יצחק'
נולד בעיירה דולינה שבחבל גליציה לרבי יוסף יהודה, דיין בעיר, וליוכבד בבטשי. אביו היה חסיד זידיטשוב אך משפחתו הייתה מקורבת גם לאדמו"רי בעלז. בשנות מלחמת העולם הראשונה עבר למונקאץ, שם לימד אביו תורה וחסידות לצעירים, ואף הוא הצטרף לאביו בהוראה מגיל צעיר. בנו מספר כי אביו למד חברותא עם סבו מדי לילה במשך 6 שעות, בבית המדרש של חסידות בעלז בעיר. בגיל 16 קיבל סמיכת "יורה יורה" מרבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש ובית דינו, ובגיל 19 קיבל סמיכת "ידין ידין". בנוסף קיבל סמיכה מהרב מאיר אריק, מהרב שמואל אנגל ומרבי שמעון גרינפלד. בימי בחרותו פרסם מדברי תורתו בכתבי עת תורניים, בהם "הבאר", "בית ועד לחכמים", "גפן פוריה", "לקט שושנה" ו"תל תלפיות". הוא התכתב עם כמה רבנים בולטים, בהם הרוגוטשובר. רוב מכתבים אלו אבדו בימי המלחמה. חלקם נדפסו בשו"ת מנחת יצחק.

נישא לאלטע רבקה לאה, בתו של הרב פנחס צימטבוים, ראש בית דין של גרוסוורדיין. עבר לעיר זו וצורף כדיין בבית הדין של חותנו. לימים הדפיס מדברי תורתו של חמיו בספרו מנחת יצחק חלק שני. בתקופה זו היה בין חסידיו של האדמו"ר רבי ישראל מויז'ניץ שהתגורר אז בגרוסוורדיין. הוא למד חברותא עם רבי יהודה הורוויץ מדז'יקוב במשך 6 שעות מדי יום.

את קורותיו בשנות השואה תיאר בחוברת "פרסומי ניסא" שנספחה לחלק הראשון של שו"ת מנחת יצחק. מאחר שלא היו לו תעודות נמלט מגרוסוורדיין והתחבא בקלויזנבורג בבית ידידו רבי יהודה הורוויץ. בהמשך הועסק בעבודת כפייה בהונגריה על ידי הנאצים, יחד עם בנו ישכר דוב (בעריש), שהיה אז בן 14. משהחלו האקציות וחותנו נשלח למחנה השמדה, התחבא בבונקר בעיר גרוסוורדיין ומשם ברח לבוקרשט ברומניה. רעייתו נפטרה שם בי' בכסלו תש"ה. עם סיום המלחמה חזר לגרוסוודיין לנסות להציל את דברי תורתו ורכושו טרם שיעלה לארץ ישראל. בראותו את המצב של הקהילה, החליט להישאר ולשמש להם רב. הוא עסק בהיתר עגונות השואה וייסד שם ישיבה בשם "בית פנחס" על שם חמיו שנספה בשואה. בשנת תש"ו נישא בשנית למלכה בתו של רבי חיים דב מווסלוי.

אחרי שהקומוניסטים השתלטו על רומניה ראה שלא יוכל לעסוק במילוי תפקידו כרב, ובשנת תש"ח (1948), בעצת הרב מטשיבין, עבר לאנגליה. הוא מונה לאב בית דין במנצ'סטר והתחיל בהוצאת ספרי השו"ת שלו, "מנחת יצחק". בשנים אלו התפרסם כפוסק. פעל בתחום טהרת המשפחה והכשרות והקים את הכולל הראשון במנצ'סטר, "כולל הרבנים". בתקופה זו הסמיך רבנים רבים.

בשנת תשכ"ח (1968) קיבל את פרס הרב קוק לספרות תורנית על סדרת ספריו.

בשנת תש"ל, אחרי פטירתו של הרב פנחס אפשטיין, ראב"ד של העדה החרדית, נקרא על ידי רבי יואל טייטלבוים לכהן בעדה החרדית. רבי יואל הכירו מצעירותו, לאחר שבתקופת שהותו במרגריטן היה הרב וייס מגיע אליו לדבר עמו בלימוד. קנאי העדה החרדית התנגדו למינוי בטענה שהרב וייס אינו מספיק קנאי. רבי יואל ענה להם ש"לקנאי אפשר ליהפך תוך 24 שעות, אבל לתלמיד חכם אי אפשר ליהפך בתוך 24 שעות...". בי"ט בסיוון (23 ביוני 1970) עלה לירושלים. בתחילה כיהן כסגנו של הראב"ד הרב דוד יונגרייז, ועם פטירתו בשנת תשל"ב כיהן כראב"ד תחתיו.

כמנהיג העדה החרדית היה הראשון לארגן הפגנה המונית נגד פסק דין האח והאחות.

בשנת תשל"ט (1979), עם פטירתו של רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, שהיה גאב"ד העדה החרדית, התמנה לגאב"ד תחתיו. בהיותו בירושלים עמד בקשרים תורניים עם מרן רבי שלמה זלמן אוירבך.