בידספיריט | ”בגרוש קפריסין”, אלבום הדפסים ממחנות

”בגרוש קפריסין”, אלבום הדפסים ממחנות המעצר בקפריסין – חיתוכי לינולאום מעשה-ידי תלמידי סדנת האמנות בהנחיית נפתלי בזם – עותקו הפרטי של בזם, חתום בידיו ובידי תלמידי הסדנה - ”בגרוש קפריסין”, אלבום עם עשרים ושישה חיתוכי לינוליאום מעשה-ידי קבוצת אמנים מִתְלַמדים מבין גולי קפריסין, בהדרכת נפתלי בזם. קפריסין, [1948 בקירוב]. עותק מעזבונו של נפתלי בזם, חתום בידיו; ההדפסים חתומים בידי האמנים. אלבום ובו עשרים ושישה חיתוכי לינוליאום המתארים את חיי המעפילים שנכלאו במחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. האלבום הוכן, תחת הדרכתו של נפתלי בזם, על-ידי תלמידי הסדנה לציור והדפס שעל-יד הסמינריון למדריכים על-שם פנחס רוטנברג בקפריסין, ונדפס ב-120 עותקים בלבד. חיתוכי הלינולאום חתומים בעיפרון בידי האמנים, תלמידי הסדנה – משה ברנשטיין (עבודותיו, שרבות מהן עוסקות בחיי העיירה היהודית המזרח-אירופאית, הוצגו בתערוכות שונות החל מסוף שנות ה-40. בשנת 1999 זכה בפרס יצירה מטעם מכון ”משואה” לחקר השואה, ”על תיעוד העולם שאבד בראשית דרכו”), פרץ ויינריך (הציורים שיצר בקפריסין התפרסמו בכמה עיתונים ישראליים. לאחר קום המדינה עבד כקריקטוריסט עבור העיתונים ”דבר השבוע” ו”על המשמר”. על יצירתו זכה בשנת 2008 בפרס ”עיפרון הזהב”), נחום בנדל, שמואל לייטנר, מאיר וכטל, ברוך רנדסברג, ברוך פרידמן, דוד טשמובסקי, אברהם שר, חנה שטרן, אלישבע היימן, יצחק סמושי ואחרים. בתחילת האלבום מופיע ציטוט מצוואתו של פנחס רוטנברג (חיתוך לינולאום): ”... נהיה אחים לחיים ליצירה לפעולה ובנין”. בדף שלאחריו מופיעה הקדמה קצרה: ”קפריסין תחנה אחת בדרך היסורים לארץ ישראל. משמעותו היהודית של שם זה גדרות תיל דוקרני, בטלה מאונס והידונות לניוון. ואף בתוך מציאות זו שקקו חיים. על אלה ספרו בתוך ספר זה חברים ממחנה ישראל שבגרוש קפריסין”. שני דפים אלו, וכן רשימת ההדפסים המופיעה בדף האחרון, אף הם חיתוכי לינולאום. על כריכת האלבום נדפס חיתוך לינולאום נוסף. הדף ובו הציטוט מצוואתו של רוטנברג חתום בידי נפתלי בזם . הסמינריון למדריכים על-שם פנחס רוטנברג פעל במחנות המעצר בקפריסין, במימון הג'וינט, מאמצע שנת 1947 ועד שנת 1949. הסמינר הקים במחנות בתי-ספר שהקנו השכלה בתחומים רבים. לשם כך הובאו לקפריסין מורים, ובהם גם אמנים (נפתלי בזם, זאב בן-צבי ואחרים) אשר הדריכו בסדנאות מיוחדות לאמנות. האמן נפתלי בזם (1924-2018), יליד אסן שבגרמניה, עלה לארץ ישראל בשנת 1939 במסגרת ”עליית הנוער”, ובשנים 1943-1946 למד באקדמיה לאמנות ”בצלאל”. הוריו, אשר נותרו בגרמניה, נספו בשואה. לאחר שסיים את תפקידו כמורה לאמנות במחנות המעצר בקפריסין, חי כמה שנים בפריז, ועם שובו לישראל בשנת 1952 היה פעיל כאמן בתנועה הקיבוצית. רבות מהעבודות שיצר בזם לאורך השנים עסקו בשואה, בעלייה ובתקומה ובחנו את המרחב הציבורי, החברתי והפוליטי של ישראל. בשנת 1957 זכה בפרס דיזנגוף לציור על ציורו ”בחצר הבית השלישי” אותו יצר בתגובה לטבח בכפר קאסם. בשנת 1970 הוזמן לצייר את תקרת אולם קבלת הפנים במשכן הנשיא בירושלים. [29] דף, 50 ס”מ בקירוב. מצב טוב. כתמים (בעיקר קלים, בשולי הדפים). הכריכה במצב טוב-בינוני, עם כתמים, קרעים ופגמים. בשוליה כמה קרעים חסרים, משוקמים. קרעים בשדרת הבד. מקור: עזבון נפתלי בזם (מכירת Hammersite, מרץ 2019). --------------------------------------------------------------------------- מחנות המעצר בקפריסין עם תום מלחמת העולם השנייה היו באירופה עשרות מיליוני עקורים ופליטים. רובם חזרו לארצותיהם או יושבו מחדש תוך חודשים ספורים, ומתוכם נותרו שני מיליון עקורים חסרי מדינה, כמחציתם על אדמת גרמניה. מתוך מאות אלפי הפליטים היהודים, שהו רבים במחנות העקורים, וגם מי מהם ששבו לארצותיהם או שנשארו בהן חשו שאינם רצויים עוד וכי עליהם לקום ולהמשיך הלאה. מרביתם ביקשו להגר לארץ ישראל. כך החל זרם מעפילים יוצא את חופי אירופה לכיוון ארץ ישראל, בניצוחו של המוסד לעליה ב' מייסודה של ה”הגנה”. ספינות מעפילים יצאו מנמלים באיטליה, בצרפת, ביוון, ברומניה ובמדינות נוספות. בין אוגוסט 1945 ודצמבר 1945 הצליחו שמונה ספינות להגיע לחופי הארץ, והביאו יחד 1040 מעפילים. לאחר תקופה זו החלו הבריטים לפעול ביד חזקה יותר, ולאתר אוניות מעפילים בעודן בים. המעפילים שנתפסו הובאו למחנה עתלית ולאחר מכן שוחררו. אף שמדיניות הספר הלבן קבעה שהעלייה היהודית לארץ תפסק בשנת 1944, החליטו הבריטים כמחווה הומניטרית לאפשר את כניסתם של 1500 איש בחודש, ואישורי הכניסה שניתנו למעפילים נוכו ממכסה זו. מוסדות הישוב ביקשו לפרוץ מסגרת זו, והחלו להוציא ספינות מעפילים גדולות יותר בקצב מואץ. באוגוסט 1946 החלו הבריטים ליישם מדיניות חדשה – העברת כל המעפילים הבלתי-לגאליים למחנות מעצר בקפריסין, אז מושבת כתר בריטית. הישוב התקומם על החלטה זו, אולם הפעילות הדיפלומטית והמחאה דעכו לאחר שהבריטים עמדו על שלהם. לשם קליטת המעפילים בקפריסין הוקמו תחילה על חוף הים מחנות אוהלים, שכונו ”מחנות קיץ”. בהמשך הוקם גם גוש מחנות שבהם התגוררו המעפילים בצריפי פח – ”מחנות החורף”. יחס הגופים הבריטיים שבידיהם הופקדו המחנות נע בין נוקשות, אטימות ואף אכזריות – כמו הקצבת מים במשורה ללא סיבה של ממש, איסור על רחצה בים, מניעת ביקורים, הזנחת סוגיית התברואה ובמקרים ספורים אף ירי בבורחים – לכבוד ואף התחשבות, כמו מתן האוטונומיה המנהלית בתוך המחנות בידי המעפילים עצמם ואיסור על החיילים המופקדים על המחנות להיכנס אליהם בעודם חמושים. בתוך המחנות עצמם גאה מחד גיסא גל של התארגנויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, שסייע לקיום בהם הן משום שמעפילים המאורגנים בקבוצות זכו למזון רב יותר, לאפשרויות תעסוקה בתחום השירותים, ולגוף בעל כוח פוליטי שיעמוד מאחוריהם בשעת הצורך, והן משום שהפעילות במסגרתם מילאה את הצורך בתעסוקה, מן הצרכים הדחופים ביותר של יושבי המחנות. מאידך גיסא,