בידספיריט | מכתב חתום בידי חאג' אמין

מכתב חתום בידי חאג' אמין אל-חוסייני – ירושלים, תרפ”ט, 1929 - מכתב מאת המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, ממוען אל המפקח הכללי על הקרנות האיסלמיות בסוריה ובלבנון, שפיק אפנדי אל-מלכ (شفيق أفندى الملك). מודפס על נייר מכתבים רשמי, חתום בידי חאג' אמין אל-חוסייני. 3 לחודש מוחרם, 1348 להיג'רה / 10 ביוני 929[1], ירושלים. ערבית. במכתב מזהיר אל-חוסייני את הנמען מפני השאיפות הציוניות להשתלט על אדמות בפלסטין, בסוריה ובאזורים נוספים. הוא מדגיש את הקשר ההדוק בין פלסטין לסוריה, וטוען כי פגיעה באחת תשפיע גם על השנייה. כן מובע במכתב חשש מיוחד מניסיונותיהם של ארגונים ציוניים לרכוש או להשתלט על אדמות ווקף באזור חורן וקוניטרה. אל-חוסייני מפציר באל-מלכ לנצל את מעמדו כדי להגן על הווקף המוסלמי בסוריה, על מנת למנוע את התפשטות ההשפעה הציונית שם. 2 עמ'. 31.5 ס”מ. מצב טוב. כתמים וקמטים קלים. נקבים זעירים בראש הדפים. נקבי תיוק. סימני קיפול לרוחב הדפים. חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני (1974-1895) כיהן כמופתי של ירושלים תחת השלטון הבריטי, בשנים 1921-1937, וכנשיא המועצה המוסלמית העליונה ונודע כאחד המנהיגים החשובים והמשפיעים ביותר של ערביי ארץ ישראל ושל התנועה הלאומית הפלשתינית. אל-חוסייני נולד בירושלים למשפחה ערבית-פלשתינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות ביותר בעיר, אשר רבים מבניה כיהנו בתפקידי הנהגה דתיים ופוליטיים. אל-חוסייני למד בירושלים, בקהיר ובאיסטנבול, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא העות'מאני. לאחר שירותו הצבאי שב לירושלים ועסק, בין היתר, בגיוס מתנדבים למרד הערבי (מרד נגד האימפריה העות'מאנית אשר התקיים בשנים 1916-1918). אל-חוסייני היה חבר במספר ארגונים ומועדונים ערביים בעלי גוון לאומני, ובמסגרת פעילותו בארגונים אלו היה מן המסיתים הראשיים לפרעות 1920, שהתרחשו בירושלים במהלך חגיגות נבי-מוסא, ובעקבות כך הפך לדמות נודעת בקרב הציבור הערבי. עם תום הפרעות הוציאו השלטונות הבריטים צו מעצר נגד אל-חוסייני ונגד עארף אל-עארף (עיתונאי אשר היה שותף בהסתה אשר הובילה לפרעות), והשניים ברחו לעבר-הירדן. בהיעדרם, נידונו לעשר שנות מאסר, אולם באותה שנה קיבלו חנינה מהנציב העליון הבריטי הרברט סמואל (בעקבות בקשות מצד כמה שיח'ים ונכבדים מעבר-הירדן). בשנת 1921 מונה אל-חוסייני לתפקיד המופתי של העיר ירושלים, ובהמשך נבחר לכהן כראש המועצה המוסלמית העליונה. במסגרת תפקידים אלו פעל נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולחיזוק הלאומיות הפלשתינית, בתהליכים שהובילו, בין היתר, למאורעות תרפ”ט ולמרד הערבי הגדול (אל-חוסייני היה מיוזמי וממארגני המרד ונשיא הועד הערבי העליון). בשנת 1937, לאחר שהבריטים הוציאו מחוץ לחוק את הועד הערבי העליון ופיזרו את המועצה המוסלמית העליונה, נמלט אל-חוסייני ללבנון, שם שהה כשנתיים, עד שעבר לעיראק. בעיראק חבר לפוליטיקאי רשיד עאלי אל-כילאני ותרם רבות לתכנון ולארגון המרד אשר הוביל אל-כילאני בשנת 1941. בעקבות המרד הקים אל-כילאני ממשלה פרו-נאצית אשר דרשה את גירושם של הבריטים מעיראק, אולם זו לא החזיקה מעמד זמן רב, ועם כישלון ההפיכה עזבו אל-חוסייני ואל-כילאני את עיראק. אל-חוסייני נסע תחילה לאיטליה הפשיסטית (שם אף נפגש עם מוסוליני), ואחר-כך לגרמניה הנאצית. אל-כילאני הגיע אף הוא לגרמניה. קשריו של חאג' אמין אל-חוסייני עם הנאצים, אשר התחילו עוד לפני הגעתו לגרמניה, התהדקו במהלך שהותו שם: הוא קיים מגעים עם משרד החוץ הגרמני, עם צמרת האס-אס והגסטפו, ואף נפגש עם אדולף היטלר (לראשונה בנובמבר 1941). אחת משאיפותיו של אל-חוסייני הייתה להביא לפרסום הצהרה גרמנית-איטלקית משותפת המכירה בעצמאות מדינות ערב ובאחדותן, וכן בזכותן של מדינות אלה לפעול לביטול הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אחת מתרומותיו המרכזיות למאמץ המלחמתי של הגרמנים במסגרת פעילותו לטובת מדינות ה”ציר” הייתה גיוס לוחמים ל”דיוויזיית אס-אס הררית ה-13” (13. Waffen-Gebirgs-Division der SS) בשנת 1943. דיוויזיה זו, המכונה ”הנדשאר” (Handschar), הוקמה בידי הגרמנים בתחום קרואטיה שתחת שלטון מפלגת האוסטאשה הפרו-נאצית (שכללה אז את בוסניה והרצגובינה). מרבית המגויסים היו מקרב האוכלוסיה המוסלמית של בוסניה והרצגובינה, והגיוס נעשה בעידודו של אל-חוסייני אשר נשלח לשם במיוחד על-ידי השלטונות הגרמנים. נוסף על כך, הקים אל-חוסייני את ”המכון הערבי לחקר השאלה היהודית” בברלין, מכון אשר הוקם במימון הגרמנים והיווה מקבילה ברלינאית ל”מכון לחקר בעיית היהודים” אשר פעל בפרנקפורט, ושמטרתו המוצהרת הייתה גירוש היהודים משטחי גרמניה. בעקבות פעילויות אלו ואחרות נכלל אל-חוסייני בתום מלחמת העולם ברשימת ”פושעי המלחמה” של ”הוועדה היוגוסלבית לקביעת פשעי המלחמה של הכובשים ועוזריהם”. פרשת יחסיו של אל-חוסייני עם מדינות ה”ציר” נחקרה בידי רבים, ועודנה מעוררת שאלות. ישנם הרואים בשיתוף הפעולה עם הגרמנים שיקול פרגמטי של מנהיג אשר ביקש להשיג בעלת-ברית חזקה ותמיכה במטרות הלאומיות של הערבים, וישנם הקושרים את שיתוף הפעולה עם אהדתו למדיניות הגרמנית כלפי היהודים ולתוכנית ”הפתרון הסופי”, ואף לשאיפתו להרחיב את תכנית ההשמדה גם לארץ ישראל.