בידספיריט | ש”י עגנון – ”והיה העקוב

ש”י עגנון – ”והיה העקוב למישור”, עם הקדשה בכתב-ידו של עגנון – הוצאת י”ח ברנר – יפו, תרע”ב, 1912 - והיה העקוב למישור, חברו והעלו על הכתב ש”י עגנון. הוצאת י. ח. ברנר, דפוס א. אתין, יפו, תרע”ב, [1912]. מעבר לשער הקדשה בכתב-ידו המרובע והנאה של עגנון: ”לר' אליעזר מאיר ליפשיץ, בכבוד וברכה, מנאי המחבר”. ספרו הראשון של ש”י עגנון, שראה אור בארץ ישראל. הסיפור נכתב בנוה צדק בסוף שנת 1911 במשך ארבעה ימים, ופורסם לראשונה, בהמשכים, בעיתון ”הפועל הצעיר”. מקבל הספר, אליעזר מאיר ליפשיץ (1879-1946), רב ומחנך, מראשי תנועת המזרחי בארץ-ישראל. יליד העיירה סקולה (Ско́ле; כיום במערב אוקראינה). עבר בצעירותו ללבוב הסמוכה, שם למד אצל רב העיר רבי יצחק שמלקיש ואצל חוקר המדרש שלמה בובר. עגנון פגש לראשונה בליפשיץ בעת שביקר בלבוב, עוד קודם לעלייתו לארץ-ישראל. ביתו של ליפשיץ היה מקום ועד לסופרים, חכמים ועסקנים ציונים, ועגנון, שנעשה לבן בית שם, בא במחיצתן של דמויות מפתח בעולם הספרות באותה העת. בשנת תרס”ח עלה עגנון לראשונה לארץ-ישראל, כשהוא מצויד במכתב המלצה לר' בנימין (הסופר יהושע רדלר-פלדמן), שקיבל מליפשיץ (ליפשיץ עצמו עלה ארצה כשנה לאחר מכן). בין עגנון וליפשיץ הוסיפו להתקיים קשרי ידידות חמים, ובשנת תרפ”ו פרסם ליפשיץ מאמר על עגנון ויצירתו בכתב העת ”השילוח” (המאמר, בגרסה מורחבת, ראה אור באותה השנה בברלין, בדפוס משה מארקס, והיה לספר השלם הראשון שעסק ביצירתו של עגנון). לידידות עם ליפשיץ ייחס עגנון חשיבות רבה, וראה בליפשיץ כמי ששכנעו להפנות את כל אונו להגשמת ייעודו הספרותי, כפי שהתבטא מאוחר יותר: ”...ילדות היתה בי ונתעסקתי בדברים הרבה. בחור מבחורי בית המדרש הייתי. מוסיף על זה ציוני. בשבעים ושבעה דברים נתעסקתי... בא ר' אליעזר מאיר ליפשיץ והעמידני על בסיסי...” (ש”י עגנון, ”מורה וחכם: דברים שנאמרו במלאות עשר שנים לפטירתו של ר' אליעזר מאיר ליפשיץ [אייר תשט”ו]”, שם, עמ' 197-198). על הדפסת והיה העקוב למישור במאמרו ”יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו” מספר עגנון על מאמציו של ברנר לממן את הוצאת ”והיה העקוב למישור”, וכותב: ”לסוף כשהגיע גמר הדפסת הסיפור ראה שטעה בחשבון והוצרך עוד לארבעה חמשה פרנקים. ולחזור וללוות לא רצה [...] באותם הימים גמרתי את עסקי ביפו... ועליתי לירושלים... אחר שהנחתי את מטלטלי בחדרי הלכתי אצל ברנר [...] לאחר שאכלנו ושתינו עמד ואמר, בוא ואראך את ירושלים... הלכנו כמה שהלכנו ודיברנו מה שדיברנו עד שעמד ונכנס לחנות אחת מאותן החנויות שהיו אצל שער יפו ואמר לי, בוא עמי. נכנסתי אחריו. הניח את החפץ לפני החנוני ואמר לו... ימחול לי מר, זקוק אני לאותם שני הבישליקים לשם עצמי. נענע לו החנוני ראשו ואמר, לעולם אל ישנה אדם ממנהגו והחזיר לו את מעותיו. מה פירוש זקוק אני לשני הבישליקים לעצמי ומה פירוש לעולם אל ישנה אדם מן המנהג. נוהג היה ברנר שהיה חוגר את המכנסים ברצועה של עור, משנתרפטה רצועתו והוצרך לקנות לו חדשה נתפתה למי שנתפתה לקנות לו כתפיות כדרך כל אדם מן היישוב. עכשיו שהוצרך לארבעה חמשה פרנקים לשם הוצאת ספר עברי החזיר את הכתפיות לחנווני וחזר לחגור עצמו ברצועתו הישנה והמרופטת. בבקשה מכם הנמצא בזה איש שמוותר על עצמו בשביל ספר של אחר” (ש”י עגנון, ”יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”, מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל”ו, עמ' 132). [2] דף, 3-64 עמ', [1] דף. ללא מעטפת אחורית. 15.5 ס”מ. נייר יבש ומעט שביר. מצב כללי טוב. כתמים. קרעים קלים. מספר דפים רופפים (אחד מהדפים מנותק). כריכת בד ישנה, בלויה (שדרה קרועה).