בידספיריט | מנורת שבת תלויה מכסף מעשה

מנורת שבת תלויה מכסף מעשה ידי אברהם לופז דה-אוליביירה, הצורף היהודי הראשון שפעל באנגליה – לונדון, 1726 – פריט יהודי-אנגלי נדיר וחשוב - מנורה תלויה לשבת ולחג, מעשה ידי הצורף אברהם לופז דה-אוליביירה (de Oliveyra; נכתב גם: de Oliveira). לונדון, 1726. כסף יצוק, מקודח ורקוע. חתום בחותמות אנגליות מלאות, כולל חותמת מס, חותמת איכות, אות-שנה L (1726) וחותמת הצורף – האותיות AO במונוגרמה ומעליה כתר; כמה מהחלקים חתומים גם בחותמת ייבוא הולנדית מאוחרת (בשימוש החל משנת 1953; ראו פירוט החותמות להלן). פריט חשוב ונדיר באופן מיוחד, כולל היסטוריית-בעלות מוצקה ומרשימה מאז שנת 1882; אחת מתוך שתי מנורות שבת תלויות שיצר צורף הכסף הידוע דה-אוליביירה (המנורה השנייה [לונדון, 1734] שמורה באוסף המוזיאון היהודי בלונדון); מחפצי היודאיקה הבודדים שיצר דה-אוליביירה אשר מצויים עדיין באוספים פרטיים; ממנורות השבת התלויות הבודדות העשויות כסף שנוצרו בלונדון, ובאנגליה בכלל, במאה ה-18. מבנה, עיצוב וחותמות הכסף מנורת שבת וחג תלויה, מטיפוס שהיה בשימוש בקרב יהודים ממוצא ספרדי-פורטוגזי, בעיקר בהולנד. המנורה מורכבת משבעה חלקים, אשר שישה מהם מייצגים את הדגם הקלאסי של מנורות השבת ההולנדיות התלויות: 1. וו תלייה גדול שבקצהו עיטור כדורי דמוי אגס; 2. עיטור בצורת כתר עגול ופתוח, מעוטר בדגמים גיאומטריים, שוליו העליונים גליים ומעליהם שמונה עיטורים דמויי פרחים. במרכז הכתר מולחם מוט כסף מרובע בו קבועות טבעות לתלייה; 3. עיטור בצורת עיט דו-ראשי האוחז בטפריו עיטור מסוגנן בדגם צמחי; 4. עיטור-מקשר בצורת כדור פחוס-קמעה המשמש כמחזירור (רפלקטור); 5. אגן שמן גדול בצורת כוכב בעל שבעה חודים, עם מוט מרכזי גבוה (מתברג). בקצות החודים קבועים מחזיקי-פתילות המעוצבים כלשוניות מעוגלות וכפופות עם שסע רחב; 6. קערית נטף עגולה ועמוקה, עם מוט מרכזי (מולחם); 7. משקולת כבדה דמוית בלוט. במרבית חלקי המנורה קבועות טבעות עגולות המשמשות לתליית החלקים זה מעל זה באמצעות וווי כסף בצורת S. לצד המנורה שלפנינו ידועה עוד מנורת שבת אחת אשר יצר אברהם לופז דה אוליביירה בלונדון בשנת 1734, השמורה כיום באוסף המוזיאון היהודי בלונדון (מס' JM 373; מנורה זו נרכשה בידי המוזיאון היהודי בלונדון בשנת 1952 ומוצגת שם בתצוגת הקבע), ובין שתי המנורות קיים דמיון רב, הן מבחינת המבנה הכללי הן מבחינת עיצובם של החלקים השונים: עיצובו של וו התלייה דומה מאוד בשתי המנורות; הכתר במנורה מ-1726 דומה מאוד לכתר המופיע במנורה מ-1734, אלא שבשנייה משולבים בשוליו העליונים גם ארבעה עיטורים דמויי שושן (פלר דה ליס); עיטור העיט הדו-ראשי אינו מופיע במנורה מ-1734 והוא ייחודי למנורה שלפנינו (כפי שיפורט להלן); הרפלקטור במנורה מ-1726 שונה מעט בצורתו מזה של המנורה מ-1734; עיצובו של אגן השמן זהה בשתי המנורות, אם כי נראה כי במנורה מ-1726 המוט המרכזי ארוך יותר; מחזיקי הפתילות במנורה מ-1726 זהים לאלו שבמנורה מ-1734, וסביר להניח כי נוצרו והותקנו בשתי המנורות בידי דה-אוליביירה בעצמו; ולבסוף, עיצובן של קערית הנטף והמשקולת זהה בשתי המנורות. הבדל בולט בין השתיים הוא עיטור העיט הדו-ראשי, שאינו מופיע במנורה מ-1734 והוא ייחודי למנורה שלפנינו: במאמרו ”Anglo-Jewish Silver”, מציין ארתור גרימווייד כי ריצ'רד ברנט (Barnett) – איש המוזיאון הבריטי, ה-Jewish Historical Society of England ומי שערך את קטלוג המוזיאון היהודי בלונדון – העלה את ההשערה לפיה הימצאותו של העיטור במנורה שלפנינו מעידה על כך שנוצרה עבור הברון דייגו (משה) לופס פריירה ד'אגילר (Diego López Pereira d'Aguilar), איש עסקים ובן למשפחת אנוסים מפורטוגל אשר התיישב בלונדון בשנת 1757 והיה לדמות מרכזית בקהילה הספרדית-פורטוגזית שם. אמנם בשנה שבה נוצרה המנורה ד'אגילר חי בווינה ולא בלונדון, אך ייתכן – כך לפי ברנט וגרימווייד – כי נשלחה אליו כשי, וכי העיט הדו-ראשי מתייחס לסמל האימפריה הרומית הקדושה (בשנת 1726 הוענק לד'אגילר תואר ”ברון” על ידי הקיסר קרל השישי). ואמנם, עיטור זה הנו חריג ואינו מופיע בדרך כלל במנורות שבת תלויות מטיפוס זה. עיט דו-ראשי מופיע לעתים, בוואריאציות שונות, במנורות שבת גרמניות (”יודנשטרן”) עשויות פליז, אך כחוליה עצמאית הוא מתועד רק במנורות שבת בודדות עשויות כסף, בהן מנורה מהמבורג מהמאה ה-18 (לפנים באוסף זגייסקי), מנורה גרמנית מהמאה ה-19 בה עיטור זה, כמו גם וו התלייה, נושאים חותמות של Thomas Whipham & Charles Wright מלונדון, 1760 בקירוב; ומנורה לונדונית מעשה ידי Thomas Paine Dexter משנת 1812. ב-Memorbook, מציין משה חיים גאנס כי העיט הנו אחד מסמליו של ”Baron d'Aguilas” (עמ' 161) ונראה כי התכוון ל”ד'אגילר”, אך בסמלה של משפחת ד'אגילר מופיע עיט רגיל ולא דו-ראשי. וו התלייה חתום בכל ארבע החותמות הלונדוניות הנ”ל; המוט שבמרכז הכתר חתום בחותמת ייבוא הולנדית; עיטור העיט הדו-ראשי חתום בחותמת איכות ובחותמת ייבוא הולנדית מאוחרת; המחזירור חתום פעמיים בחותמת הצורף; אגן השמן חתום בחלקו הפנימי בכל חמש החותמות הנ”ל והמוט שבמרכזו חתום אף הוא בחותמת הצורף, בחותמת איכות ובחותמת ייבוא הולנדית; קערית הנטף חתומה בכל ארבע החותמות הלונדוניות הנ”ל; המשקולת, כפי הנראה, אינה חתומה. מנורות שבת תלויות: רקע, נדירוּת והשוואות השימוש במנורות שבת תלויות נפוץ ברבות מקהילות ישראל – בעיקר בארצות אירופה (גרמניה, איטליה, הולנד, צרפת, ועוד; אך גם בתימן) – ואנו מוצאים איורים המתעדים מנורות כאלו כבר בכתבי-יד עבריים מימי הביניים, לאחר מכן בחיתוכי-עץ, בציורים ובתחריטים המתארים מנהגים יהודיים מהמאות ה-16 וה-17, ובציורים ובהדפסים מהמאות ה-18 וה-19. מנורות אלו נוצרו ממגוון חומרים ובעיצובים שונים, בהתאם לזמן, למקום וליכולותיו הכספיות של בעליהן, וכך התהוו לאורך מאות השנים האחרונות דגמים שונים האופייניים לארצות המוצא השונות.