בידספיריט | ספר מאיר עיני חכמים -

ספר מאיר עיני חכמים - שדה-לבן, תקפ”ג - מהדורה ראשונה - עותק מיוחס - ספר מאיר עיני חכמים, מאמרי חסידות עמוקים ומלהיבים על קדושת ימי חנוכה ועל מצוות הדלקת נר חנוכה, מאת רבי מאיר אב”ד קריסטשוב וחודורקוב. שדה-לבן (Bila Tserkva, כיום: אוקראינה), [תקפ”ג 1823]. מהדורה ראשונה. עם הסכמות רבי מרדכי מטשרנוביל ורבי אברהם דב מאווריטש בעל ”בת עין” והסכמות נוספות. חלק מאותיות השער נדפסו בדיו אדומה. תוכן הספר: ”ביאור מצות הדלקת נרות חנוכה, בעריכתן ונתינות הפתילות וסדר הדלקתן בשמן זית, ומקום עמידתן וזמן הדלקתן... ופירוש מספיק לכל הדינים הנהוגים בשמנת ימי חנוכה...גם הוספנו בו דרוש לפ' שקלים ולפ' זכור, ודרושים לפורים, ודרושים לחתונה ופדיון הבן”. רבי מרדכי מטשרנוביל כותב בהסכמתו לספר: ”ומובטחני שכל מי שיעיין בדבריו הקדושים, ימצא מרגוע לנפשו ויאירו עיניו ויתלהב לבבו לעבודת הש”י בשכל נפלא בדבריו הקדושים היוצאים מהלב הטהור והקדוש מהרב המחבר”. המחבר רבי מאיר היה תלמידו המובהק של רבי זאב וואלף מזיטומיר בעל ”אור המאיר”, ובהשראת רבו חיבר את ספרו זה. וכך מספרת המסורת החסידית על חיבור הספר שלפנינו: ”...הרב רבי מאיר הנ”ל בא פעם אחת לרבו הקדוש רבי זאב וואלף מזיטומיר ערב חנוכה, וראה את רבו הקדוש עומד ופניו כלפידים, ומנקה את הלעמפיל של חנוכה, כן היה ערך כמה שעות, והרגיש ברבו הקדוש את הכוונות אשר הוא מכוון אז. וכשבא הרב ר' מאיר ז”ל לביתו, חיבר את הספר הנ”ל על חנוכה, דרושים נחמדים בדרך פרד”ס... והיה איש מופת מאד ומקובל גדול” (אמונת צדיקים). במספר דפים חותמות: רבי ”פנחס ראבינאוויטש” - האדמו”ר רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה (תרכ”א-תרפ”ו, אוצר הרבנים 16957), אדמו”ר בקנטיקוזיבה (פלך חרסון). ממלא מקום אביו רבי יצחק יואל האדמו”ר מליניץ. מתואר כ”גאון עצום בנגליות התורה”. חיבורו ”עבודת יצחק” על התורה נשאר בכתב יד. מבניו: רבי יעקב ישראל האדמו”ר מחרסון ורבי מנחם נחום רבינוביץ אב”ד חיפה. בין חתניו: האדמו”רים רבי משה מסטולין ורבי יצחק מסקווירא. (ראה אודותיו: אנצי' לחסידות, כרך ג', עמ' תקלט). [4], א-ב, [2], ז-קיא דף. 19.5 ס”מ. נייר ירקרק. מצב משתנה, טוב-בינוני עד בינוני. דף השער ומספר דפים נוספים (ראשונים ואחרונים) עם נקבי עש וכתמים קשים. בחלק מהדפים הללו הדבקות נייר בשוליים. שאר הדפים במצב טוב-בינוני. כריכת עור חדשה. סטפנסקי חסידות, מס' 28. בעיר ”שדה לבן” נדפסו פחות מחמשה כותרים עבריים בסך הכל. הכינוי ”שדה לבן” הוא על פי שמה המקורי של העיירה: בִּילַה צֶרְקְווַה, שמשמעותו ”כנסיה לבנה”. היהודים שינו זאת ל”שדה לבן”, ולעתים כונתה ביידיש בלשון סגי-נהור ”שווארצע-טומאה” (טומאה שחורה).