בידספיריט | כתב-יד, ספר הלקוטים לרבי חיים

כתב-יד, ספר הלקוטים לרבי חיים ויטאל – מרוקו, המאה ה-18 - כתב-יד, ספר הליקוטים לרבינו חיים ויטאל. [מרוקו, ראשית המאה ה-18 בקירוב]. כרך בפורמט גדול, בכתיבות מערביות נאות, מסופרים מתחלפים. כפי הנראה הכתיבה בדפים הראשונים היא כתיבת רבי שמעון ן' יצחק אלמועאלים (ידוע ממספר כתבי-יד שהעתיק, בהם ספר אדם ישר משנת ת”פ, פאס, כת”י JTS מס' 1781). בדף יט2 שילב הסופר בסוגריים (ובאותיות קטנות יותר) הגהה בשם היעב”ץ, הפותחת: ”ודע שיש ג' מיני רי”ו...”, ובסופה: ”עיין בס' אוצרות חיים שהעתיקו לי בתיטואן יע”א דף קע”ג נאם יעקב אבן צור נר”ו בכמוהר”ר ראובן זצלל”ה”. תחת הגהה זו מופיעה שורה בכתיבה שונה, ”עיין גם בספר זה...”, חתומה: ”רב”ץ” – רבי רפאל אבן צור (כנראה השני, בנו של רבי שלמה שמואל אבן צור). בעמוד הבא (דף כ1), שתי הגהות נוספות (ארוכות) בכתיבת רבי רפאל, החתומות ”רב”ץ”. לא זיהינו את הסופרים האחרים, אך מסתבר שכתב-היד כולו נכתב בסביבתו של היעב”ץ ובבית מדרשו. בדף הראשון – חותמת רבי רפאל אבן צור האחרון, אב”ד פאס, שירש את כתבי אבותיו חכמי המשפחה, ונודע בספרייה העשירה שלו (עוד אודותיו, ראו בהקדמה לפרק זה). כתב-היד שלפנינו הוא ספר הליקוטים בעריכת רבי בנימין הלוי ורבי אלישע גואשטלה, בתוספת עריכה והגהות מאת חכם בשם ”יוסף ברוך”. הגהותיו שולבו על ידי הסופרים בתוך הטקסט (בסוגריים) או ב”חלונות”. כתב-היד שלפנינו כולל עשרות הגהות שלו (רובן חתומות בשמו, לדוגמה דף ט2: ”...נ”ל יוסף ברוך”; דף יו1: ”ונ”ל יוסף שכל זה הוא כוונת המדרש...”; מז1: ”בכאן צ”ע היאך איפשר שירדו בגבורות... נלע”ד יוסף”, ועוד). לא ידוע לנו מיהו מקובל זה ששמו היה רבי יוסף ברוך. עותק יחיד נוסף של עריכה זו, אף הוא בכתיבה מערבית, נרשם על ידי הרב אברהם הלל, ”סקירת חיבורים בכתבי-יד”, קובץ מן הגנזים, ספר שמיני, תשע”ז, עמ' שפו ואילך. שם נכתב על הגהותיו של רבי יוסף ברוך: ”אמריו וחידושיו הנעתקים בכ”י לפנינו, מעידים המה על גדלותו וחכמתו, ובפרט רוב שליטתו בכתבי האריז”ל... הגהותיו של מהר”י ברוך אינם ידועים מעותקים אחרים של ספר זה, וכאן מציאותן הבלעדית”. לפנינו עותק נוסף לפחות, ויתכן שמוקדם יותר, של הגהות אלו. בדף נא1: ”תשובת שאלה ששאל החכם הה”ר שמואל פודילא יצ”ו אל החכם הקדוש האר”י זלה”ה...”. בדף סב1: ”דרוש אטבח”. בסוף הכרך מספר דפי מפתחות (עם הכותרת: ”מפתחות הספר הזה כדי למצוא בנקל המעיין מבוקשו”). א-רס, [12] דף (מספר דפים ריקים בסוף). 25.5 ס”מ. מצב בינוני-טוב. כתמים (כתמי רטיבות וכתמים כהים במספר דפים). בלאי וקרעים בשוליים. סימני עש, בעיקר בשוליים הפנימיים, לרוב ללא פגיעה בטקסט. קונטרסים מנותקים. נתון בקופסה חדשה. מקור: 1. אוסף משפחת אבן צור, פאס, מרוקו. 2. אוסף אביגדור (ויקטור) קלגסבלד – מרוקו 20. ספרות: ויקטור קלגסבלד, Catalogue des manuscrits marocains de la collection Klagsbald, פריס, 1980, עמ' 47-48. אוצר כתבי-היד של חכמי מרוקו – אוסף משפחת אבן צור בשנות השישים של המאה ה-20 נוסף לאוסף קלגסבלד נדבך חשוב במיוחד – אוצר כתבי-היד של משפחת אבן צור בפאס. אוסף זה כולל כרכים רבים, בהם אסופות פסקי דין ותכתובות בהלכה בין גדולי חכמי מרוקו, במרכזם רבי יעקב אבן צור, היעב”ץ, מגדולי מרוקו, אב”ד פאס, ומאבות המשפחה. האוסף נלקט בקפידה על ידי רבי רפאל אבן צור האחרון (ראו להלן), ונשמר בשלמותו בידי משפחת אבן צור בפאס, עד שנרכש בידי אביגדור קלגסבלד. חשיבותו של אוסף זה לא תסולא בפז, בהיותו ריכוז ענק ונדיר של תורתם ופסקיהם של חכמי מרוקו לדורותיהם, אשר נשמר בשלמותו במשך דורות רבים. חלקים גדולים מאוסף זה טרם נחקרו וטרם נדפסו. בנוסף, משמר האוסף שלפנינו מקבץ יחיד בהיקפו של אוטוגרפים – כתיבות יד קדשם של גדולי מרוקו, עם חתימותיהם הייחודיות, הקליגרפיות-מסולסלות. בראשם כתיבת יד קדשו של ה”אור החיים” הקדוש וחבריו. רבי יעקב אבן צור – היעב”ץ במרכזו של האוסף, פסקים ואוטוגרפים רבים מאת הגאון הקדוש רבי יעקב אבן צור, היעב”ץ (תל”ג-תקי”ג; מלכי רבנן, דף סד-סה), מדמויות ההוד של יהדות מרוקו לדורותיה. מגאוני ההלכה בדורו (דורו של ה”אור החיים” הקדוש ורבותיו), משורר ופייטן, מקובל ובקי גם בקבלה מעשית. בהיותו בן עשרים מונה לסופר בית הדין בבית דינם של רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו ורבי יהודה בן עטר (מוהריב”ע) בעירו פאס, אז חיבר את החיבור ”עט סופר”, העוסק בדיני ומנהגי כתיבת שטרות. עם פטירת רבי וידאל הצרפתי התמנה רבי יהודה בן עטר לראב”ד והיעב”ץ התמנה לדיין בבית הדין לצדו. היעב”ץ, יחד עם רבי יהודה בן עטר ועוד מחכמי דורו, היה מן המסכימים על הספר ”חפץ ה'” לרבי חיים בן עטר בעל ”אור החיים” (נדפס באמשטרדם, תצ”ב). לאחר פטירת רבי יהודה בן עטר נתמנה על מקומו לראב”ד פאס והפך לסמכות העליונה במרוקו, כשמכל ערי המערב היו פונים אליו בשאלות הלכתיות. היעב”ץ נאלץ לעזוב מספר פעמים את עירו פאס. בין השנים תע”ט-תפ”ח שהה במכנאס, ובזמן הרעב של שנת תצ”ח נדד לטיטואן. גם בערים אלו זכה לכבוד גדול, ישב לדון בראש רבני המקום ואף חתם ראשון על פסקי הדין. בשנותיו האחרונות סמך חמשה מתלמידיו לשמש לצדו בהנהגה. חכמים אלה נקראו ”בית דין של חמש”, והם שימשו כמנהיגי הציבור בזקנותו ולאחר פטירתו. הוא כתב תשובות רבות בהלכה וחיבורים רבים. חלק מתשובותיו נדפסו בשני חלקי ספרו ”משפט וצדקה ביעקב” (נדפסו בנא-אמון, מצרים, בשנת תרנ”ד ובשנת תרס”ג), חלקן נדפסו בספרי בני דורו וחלקן נותרו בכתבי-יד ומחכים לגואל. היעב”ץ נודע בכחו כמשורר ומליץ ואף חיבר ספרים בחכמה זו, ביניהם נודע ספרו ”עת לכל חפץ” (נא-אמון, תרנ”ג), ובו כארבע מאות פיוטים ושירים מפרי עטו. החיד”א כותב עליו ועל חיבוריו בספרו ”שם הגדולים” ומתייחס גם למנהגו לעטר את ספריו בהגהות רבות: ”...וחיבר חבורים הרבה, ומלבד רוב ספרים שחיבר, כל הספרים שהיו לו מלאים על כל גדותיו מכתיבתו בגליונות.