המשוררת אלישבע – מכתב בכתב-ידה ובחתימתה, עם שורות שיר / מכתב מאת בעלה, המו"ל והמבקר שמעון ביחובסקי

המשוררת אלישבע – מכתב בכתב-ידה ובחתימתה, עם שורות שיר / מכתב מאת בעלה, המו"ל והמבקר שמעון ביחובסקי

מכתב בכתב-ידה ובחתימתה של המשוררת אלישבע. מוסקבה, 2 באוקטובר 1924.
במכתב מספרת אלישבע על הקושי לכתוב לאחר לידת בתה ("ילדתי ילדה קטנה וחלשה ואני אם בלתי מנוסה לגמרי"), על רצונה לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה ("במזלי הרע מוכרחה אני לשבת פה, כמו במדבר"), ועל פרסום סיפורים ושירים בעברית. בסוף המכתב תוספת מעניינת: "זה עתה הרגשתי שבשיר 'זמר', אשר נדפס ק[ו]דם ב'הפועל הצעיר' חסר בית שלם... צריך לבא: אמנם היו לי כנפיים / ולא הרגשתי בהן / ועכשיו בערב-בערב / לבי בוכה עליהן".
נמען המכתב ("חבר יקר!") הנו, כנראה, העיתונאי משה נביאסקי, ידידה של המשוררת.

יליזבטה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחובסקי ("אלישבע", 1888-1949), הייתה משוררת עברית ילידת רוסיה, מחלוצות שירת הנשים העברית. אף שנולדה למשפחה נוצרית, נמשכה אלישבע אחר התרבות היהודית מנעוריה ובראשית שנות ה-20 החליפה את לשון יצירתה מרוסית לעברית. ההחלטה לקשור את גורלה עם גורלו של העם היהודי ושפתו (אף שנותרה נוצרייה כל חייה) זיכו אותה בכינוי "רות על גדות הוולגה". בשנת 1925 עלתה ארצה עם בעלה – המו"ל והמבקר שמעון ביחובסקי, ונעשתה לאחת המשוררות הדומיננטיות בתקופת היישוב. ספרה "סמטאות" נחשב לרומן העברי הראשון פרי עטה של אישה בארץ ישראל.
בשנת 1932, לאחר מות בעלה, התקשתה להתפרנס ושקעה בעוני. אלישבע נפטרה בשנת 1949 בטבריה. כיוון שמעולם לא התגיירה, התעוררו קשיים לקברה בקבורה יהודית. רק לאחר התערבותו של מזכיר אגודת הסופרים, אברהם ברוידס, הוסכם לטמנה בבית העלמין של קבוצת כנרת, ליד קברה של המשוררת רחל.

[1] דף, מקופל לשניים (ארבעה עמודים כתובים), 13 ס"מ. מצב טוב. כתמים.

• מצורף: מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של בעלה של המשוררת, המו"ל והמבקר שמעון ביחובסקי (2 עמ'), העוסק בפרסום שיריה. ממוען ל"מ. ניואזסקי" [משה נביאסקי]. מוסקבה, 1924.