בידספיריט | שעון שולחן וזוג פמוטים תואמים

שעון שולחן וזוג פמוטים תואמים של האדמו”ר המהר”ש מליובאוויטש – עם אישור חתום בידי נינתו הרבנית חנה גורארי', ”הדבר הכי יפה בבית היה שעון השולחן וזוג הפמוטים... זה הדבר שהכי קשה לי להיפרד ממנו” - שעון שולחן וזוג פמוטים תואמים של רבי שמואל שניאורסון – האדמו”ר המהר”ש מליובאוויטש. סט גרניטורה (Garniture) – שעון מטוטלת וזוג פמוטים לארבעה נרות (עם מפתח למתיחת השעון; חתום ”Made in England”). ברונזה מושחרת ומוזהבת (Ormolu). ככל הנראה צרפת, אמצע המאה ה-19 בקירוב. מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ”ט-תשנ”א), בתו הבכורה של האדמו”ר הריי”ץ ונינתו של האדמו”ר המהר”ש: ”בשעה שארזנו, לקראת העזיבה את ליובאוויטש בפעם האחרונה [חשון תרע”ו], סבי [האדמו”ר הרש”ב] היה נרגש ביותר. הוא ביקש ממני לטפל באריזת בית סבא-רבא שלי – המהר”ש. הדבר הכי יפה בבית היה שעון השולחן וזוג הפמוטים התואמים. סבי [הרש”ב] העניק לי אותם אז במתנה. המהר”ש קנה אותם בפריז. זה הדבר שהכי קשה לי להיפרד ממנו...”. האישור מתוארך – 12 בנובמבר 1989. האדמו”ר המהר”ש (תקצ”ד-תרמ”ג) , הרבי הרביעי בשושלת חב”ד, היה הראשון מבין אדמו”רי חב”ד אשר ביקר בצרפת. נסיעתו הראשונה הייתה בשנת תרכ”ח, בהיותו בן ל”ד שנים – כדי ”להתראות עם עסקני הכלל” (”היום יום”, הקדמת ”שלשלת היחס”). בשנים תר”ל-תרמ”א ערך המהר”ש מספר נסיעות נוספות לצרפת, הן כדי לבקר במקומות מרפא ולדרוש ברופאים והן כדי לעסוק בצרכי הכלל (מפורסם במיוחד המעשה שהתרחש בעת שהתאכסן המהר”ש במלון ”אלכסנדר” בפריז ופעל להחזרת אברך יהודי בתשובה). על פי האישור המצורף, רכש האדמו”ר המהר”ש את השעון וזוג הפמוטים התואמים שלפנינו באחד מביקוריו אלו בפריז. ”עשר גלויות גלתה ליובאוויטש”, הראשונה שבהם מליובאוויטש לרוסטוב מאה ושתיים שנה (תמוז תקע”ג - חשון תרע”ו, 1813-1915) שכנה חסידות חב”ד בעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה. ליובאוויטש היוותה מקום מושב לארבעה מתוך שבעת אדמו”רי חב”ד – האדמו”ר האמצעי, האדמו”ר ה”צמח צדק”, האדמו”ר המהר”ש ואדמו”ר הרש”ב. בראשית שנת תרע”ו, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאויב הגרמני התקרב לעיר סמולנסק הסמוכה לליובאוויטש, נאלץ האדמו”ר הרש”ב לעזוב יחד עם בני ביתו את העיירה בה התיישב אבי-זקנו האדמו”ר האמצעי בשנת תקע”ג, ולאחר כעשרה ימי נדודים התיישב בעיר רוסטוב שעל שפת נהר הדון, בדרום-מערב רוסיה. ביומנו מאותם ימים, מתאר בנו האדמו”ר הריי”ץ בהרחבה את הלבטים וההתחבטויות בטרם קבלת ההחלטה לעזוב את ליובאוויטש, את הוראת הרש”ב לארוז את הרכוש של ”בית רבי”, את הנדודים והגלגולים בדרכים עם המטען הגדול, ולבסוף, את ההגעה וההתיישבות בעיר רוסטוב: ”מעולם לא דמיתי אשר בעיר הזאת, רוסטוב על נהר דָן, אשר לשמה וזִכרה היו נפחדים, גם החפשים, הבלתי ניכָרים לעִבְרִים בתוארם לבושם ולשונָם, יוכלו העבריים מערי התחום לטייל בחוצותי' ורחובותי' מאין מפריע, ושנהי' גם אנחנו משוחרי העיר הזאת, מהדָרים בה, בה מצאנו מנוח ומרגוע אחרי טלטול כשני שבועות בדרך, אשר בה הלכנו מבלי ידיעה מראש לאָן אנו הולכים [...].  הקול נשמע כי נוסעים אנחנו, לאָן ומתי אין איש יודע, וגם אנחנו אינם יודעים. רק כבוד אבי הרב שי' [הרש”ב] הגיד כי צריכים לעשות הכנות הנסיעה, הדרושים, וחבישת החפצים, שצריכים ליקח בדרך. ביום החמישי, י”ג מ”ח, כבוד אבי הרב שי' נסע על ציוני כ”ק אבותינו רבותינו הקדושים, זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע, התמהמה שמה בערך ארבע שעות, ובבואו להבו פניו ועיניו אדומות מרוב בכי, בערב בשעה מאוחרה היו עוד עיניו אדומות, וגם למחרתו עוד רשמי הבכי ניכרים היו [...] השמועה עברה מפה אל פה, הבית מלא אנשים והרבה מבני העיר, זה בכדו וזה בחביתו, ולדרוש טובתו בההוה והעתיד. ביום א' בקר בשעה האחד עשרה בקר, ט”ז מרחשוון, יצאנו מליובאוויטש. התלמידים, המורים, המשגיחים והמשפיעים, הרב ואנשי העיר, אנשים נשים וטף, וגם נכרים רבים התקבצו בחצר, איש את רעהו ידחקו וילחצו, וכאשר דָרַך כבוד אבי הרב שי' על מפתן העגלה, כל האנשים פנו פניהם אליו ועמד בהעגלה ואמר זאייט גיזונד, גיזונטער הייט צוא זעהן זיך [היו בריאים, להתראות מתוך בריאות], הרימו כולם קולם וענו, פארט גיזונד און קומט גיזונד [סעו לשלום ובואו בשלום] (רעד עבר בי מהקול האיום), וגם הנכרים הרימו מגבעותיהם לאות ברכה, וברגש זה נסענו.  הרבה עשה לנו, פקיד התחנה רודניא, הוא פקד לקבל כל הבאגאז [מטען] שלנו שעלה למשקל 97 פוד [יחידת משקל רוסית; כל פוד הוא 16.38 קילוגרם], ובעצמו עמד בעת שהכניסום להואגאן [קרון] שילכו עם המסע הלזה שאנו נוסעים בו, ופקד על מוליך הבאגאז ושומרו, כי ישים עין פקיחא על הבאגאז להביאו למקומו שלם [...] מחיר המסע עלה לסכום גדול, ות”ל כי גם הבאגאז, הולך עמנו במסע זה [...] וביום ד' בקר בשעה העשירית כ”ו לחדש באנו עם המסע המהיר לרוסטוב וחבורת אנשים בלולה מנכבדי העיר פגשנו אותנו על בית הנתיבות, ונוסעים אנחנו בחמשה, שבעה, תשע, עגלות, להמעון אשר שם הוגבל לנו חדרים למעון [...] קהל עדת ישראל ברוסטוב, בהתרגשות גדולה מביאתינו הֵנָה”(”מבית הגנזים”, עמ' כ”ו-ל”ו). כמובא באישור המצורף, לקראת המסע מליובאוויטש הורה האדמו”ר הרש”ב לנכדתו הבכורה הרבנית חנה לארוז את ביתו ורכושו של אביו האדמו”ר המהר”ש, והעניק לה באותה שעה את השעון והפמוטים שלפנינו במתנה. ארבע שנים חי הרש”ב ברוסטוב, בתחילה התגורר בדירה קטנה ברחוב פושקינסקי ולאחר מכן עבר לבית גדול, מרווח ומוקף חומה ברחוב בראטסקי. במרתף בית זה נבנה לראשונה מקווה הטהרה הידוע בשיטת ”בור על גבי בור”. בימים קשים אלו, ימי מלחמה ומהפכות, רעב ופורענות, התמסר הרש”ב בכל מאודו ונפשו להטבת מצבם החומרי והרוחני של יהודי רוסיה. הוא שלח את תלמידיו לבוכרה ולגרוזיה, דאג להקמת מקוואות והדפסת ספרים, סייע לפליטי ויתומי המלחמה, ועשה פעולות רבות לשימור גחלת היהדות.