בידספיריט | ספר ליקוטי אמרים תניא –

ספר ליקוטי אמרים תניא – יאס, תר”ג – הסכמת רבי יוסף לנדא אב”ד יאס, בעל ”ברכת יוסף” - ספר ליקוטי אמרים – תניא, מאת האדמו”ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי. יאס, תר”ג 1843. במהדורה שלפנינו נדפסה הסכמה נלהבת של רבי יוסף לנדא אב”ד יאס, מחבר שו”ת ”ברכת יוסף”. רבי יוסף לנדא (תקנ”א-תרי”ד; אנצי' לחסידות, ב, עמ' קיז) היה בצעירותו תלמיד מובהק של הרה”ק רבי ברוך ממז'יבוז' ושל ה”אוהב ישראל” מאפטא, אשר היו שניהם מפורסמים בהתנגדותם לדרכה של חסידות חב”ד. לאחר פטירת ה”אוהב ישראל”, התקרב רבי יוסף לנדא אל הרה”ק רבי ישראל מרוז'ין, והיה ממקורביו הגדולים. רבי ישראל מרוז'ין אף למד עמו בחברותא את ספר ”עץ חיים” של האר”י הקדוש. לאחר פטירת רבו הדפיס תלמידו רבי יוסף קונטרס הספד בשם ”קול נהי” (טשרנוביץ תרי”א). כעשר שנים לפני הדפסת הספר שלפנינו ביאס, פרצה מחלוקת חריפה בין קהילת חסידי חב”ד בעיר, שבראשה עמד ”המשפיע” רבי יצחק משה מיאס (תקכ”ו-תרכ”א), תלמידם של האדמו”ר הזקן והאדמו”ר האמצעי, ובין חסידיו של ה”אוהב ישראל” מאפטא שכיהן אז כאב”ד העיר. בשנת תקצ”ד ביקר בעיר רבי ישראל מרוז'ין והשכין שלום בין המחנות הניצים. יתכן שמאורע זה עומד ברקע הסכמתו המיוחדת של רב העיר רבי יוסף לנדא, שבשנותיו הבוגרות היה תלמידו המובהק של רבי ישראל מרוז'ין. על ביקורו של הרה”ק רבי ישראל מרוז'ין בעיר, והשכנת השלום בין הצדדים, מסופר הסיפור הבא: ”הרדיפות... נמשכו עוד זמן רב עד ביאתו של הרה”ק המפורסם הר”י מרוזין זצ”ל לעיר יאס והתאכסן אצל הגביר המפורסם הרב [מיכל] דניאל... תיכף כשנכנס להבית וכל גדולי העיר עמו שאל איפה הר' יצחק משה [ראש חסידי חב”ד בעיר]. השיב לו הגביר הנ”ל [ר' מיכל דניאל] כי הוא אסור לבוא לביתו... אז עמד הרה”צ הנזכר [מרוז'ין] ואמר: אם כן גם לי אסור לבוא לביתכם! ורצה לצאת מביתו, אבל בעל הבית הפציר בו, ותיכף רצו והביאו את הרב יצחק משה. וכשבא הרב יצחק משה חקר הרה”צ מרוז'ין על כל הענין, והרי”מ סיפר לו את כל מצוקותיו, אז גער הרה”צ הנזכר [מרוז'ין] ונזף את כל הרודפים. גם סיפרו לו על שו”ב אחד שזרק את ספר התניא על הארץ, ואסר [הרה”ק מרוז'ין] את שחיטתו, ואמר: מי יהין לדבר סרה ע”ד בעל התניא, כי כל תורתו ושיטתו הכל קודש קדשים שקיבל מפי רבו הקדוש הוא אדוני אבי זקני הרב המגיד הקדוש ממעזריטש זי”ע, ופעם אחת ברקידת התלמידים שנפל האבנט מהרב זצ”ל [בעל התניא], הרב המגיד בכבודו ובעצמו חגרו ואמר שהוא גולל ספר תורה...” (יהושע מונדשיין, מגדל עז, עמ' רנ-רנא. ראה חומר מצורף). חתימות בדף י/1: ”יוסף שוב”. [2], צב דף. 17 ס”מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות. סימני עש עם פגיעות בטקסט, משוקמים בחלקם במילוי נייר. הדבקות נייר לחיזוק בשוליים הפנימיים של מספר דפים, עם פגיעות בטקסט. חותמת ורישום בכתב-יד. כריכת עור חדשה. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, טו, עמ' 78-80. המהדורה שלפנינו נדפסה בבית הדפוס של רבי ישראל אברהם סגל. באותו בית דפוס ובאותה שנה נדפס גם הכרך הראשון של ”לקוטי הלכות” של רבי נתן מברסלב (ראה: קטלוג קדם, מכירה 70, פריט 127). האדמו”ר הזקן רבינו שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, מהמאורות הגדולים שהאירו את שמי היהדות והחסידות, חולל מהפכה לדורות והטביע את חותמו ברבבות נשמות ישראל. היה מגדולי הפוסקים המפורסמים, מגדולי החסידות ומבחירי תלמידי המגיד ממזריטש. בנעוריו היה תלמידו של רבי ישכר בער הלוי אשבל אב”ד ליובאוויטש (מתלמידי המגיד ממזריטש). לאחר נישואיו עבר מעיירת מולדתו ליאזנא אל העיר וויטבסק, שם התגורר חמיו – רבי יהודה ליב סגל. בגיל שמונה עשרה גמר את כל הש”ס בעיון ”עם כל נושאי כליהם ספרי הראשונים והאחרונים”. בהגיעו לגיל עשרים נסע לראשונה אל מי שעתיד להיות רבו המובהק – המגיד ממזריטש. ”שמה [במזריטש] מצא מרגוע לנפשו והשביע בצחצחות נפשו ואכל מעץ החיים אילנא דאורייתא”. במזריטש למד את תורת הקבלה והחסידות עם בנו יחידו של המגיד – הרה”ק רבי אברהם המלאך. בתקופת שהותו במזריטש הטיל עליו רבו לכתוב מחדש את השלחן ערוך, עם הנימוקים של כל הלכה (על כך ראה בהרחבה בפריט 116). לאחר פטירת רבו המגיד ממזריטש, בשנת תקל”ג, החל לנסוע אל הרה”ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק והיה מתבטל אליו כתלמיד לרבו. בשנת תקל”ז, כשעלו הרמ”מ מוויטבסק וידידו רבי אברהם הכהן מקאליסק בראש קבוצה של שלוש מאות חסידים אל ארץ הקודש, הצטרפו אליהם האדמו”ר הזקן ומשפחתו. בהגיעם ל”מוהילוב הטורקית” שעל שפת נהר הדנייסטר [מוהיליב-פודילסקי] הפצירו בו המלווים הרבים מבין חסידי רייסין שלא יעזבם כצאן ללא רועה, ואז החליט האדמו”ר הזקן בעצה אחת עם הרמ”מ ורבי אברהם להישאר ברייסן ולהנהיג את החסידים. כשנה וחצי נשאר ב”מוהילוב הטורקית”, שם למד בהתמדה וביגיעה עצומה רוב שעות היממה. בתקופה זו החל להגיה ולערוך מחדש את השלחן ערוך שלו, אותו סיים לכתוב במזריטש. לאחר מכן שב לוויטבסק. בשנים תקמ”א-תקמ”ג התגורר בהורודוק. בשנת תקמ”ג נבחר לכהן כרב וכמגיד מישרים בעיירת מולדתו ליאזנא. מאמצע שנות התק”מ התחילו אלפים לנסוע לליאזנא, להיכנס לחדרו ל”יחידות” ולשמוע את מאמריו העמוקים בתורת החסידות. אחת המגמות המרכזיות של האדמו”ר הזקן הייתה החזרת עטרת עבודת התפילה ליושנה כבימי חז”ל. הוא שאף להעמיד דור של עובדי ה' ששוהים שעה אחת קודם התפילה ומתבוננים בגדלות הבורא, ובזמן התפילה שוהים לפחות שעה אחת בהתבוננות המוח ובהתעוררות הלב. באחד ממכתביו הוא כותב: ”האומרים תפילה מדרבנן, לא ראו מאורות מימיהם... עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה, לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו. אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב... כל הקרוב אל ה' וטעם טעם בתפלה פעם אחת,