בידספיריט | ספר לקוטי אמרים תניא –

ספר לקוטי אמרים תניא – קאפוסט, אחרי תקע”ד – שני עותקים – וריאנטים - ספר לקוטי אמרים [תניא], מאת האדמו”ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי. [קאפוסט, אחרי תקע”ד 1814]. שני עותקים, וריאנטים. מהדורה זו נדפסה שורה על שורה, בקירוב, על פי מהדורת שקלוב תקע”ד. דפי השער בעותקים שלפנינו שונים זה מזה בנוסח ובטיפוגרפיה. בשער של עותק אחד הנוסח הוא כפי הנדפס בדף השער של מהדורת שקלוב תקס”ו שנדפסה בחיי המחבר (כולל מקום הדפוס ופרט השנה, למעט שמות המו”לים). בשער של העותק השני, הנוסח בחציו העליון של העמוד הוא כפי הנדפס בשקלוב תקס”ו, ואילו הנוסח בחציו התחתון דומה לנדפס בדף השער של מהדורת שקלוב תקע”ד שנדפסה לאחר פטירת המחבר (עם פרט שנה זהה, אך בהשמטת מקום הדפוס ומספר שורות). הנוסח המשולב שבעותק השני יוצר סתירה – בחציו העליון של השער מוזכר המחבר בברכת החיים: ”מהרב הגאון המחבר נ”י [נרו יאיר]”, ואילו בחציו התחתון הוא מוזכר בברכת המתים: ”אגרת הקודש מאדמו”ר נ”ע [נשמתו עדן]... שניאור זלמן נבג”מ [נשמתו בגנזי מרומים]”. הבדל נוסף בין שני העותקים שלפנינו הוא בעמוד האחרון. בעותק אחד מופיעה רק ההתנצלות הידועה המתחילה במילים ”וגם אלה לחכמים...”, שנדפסה עבור הצנזורה. בעותק השני מופיע בעמוד זה (מעל ההתנצלות) ”לוח הטעות” (חלקי). במהדורה שלפנינו נדפסו, בנוסף ל”ספר של בינונים” ו”שער היחוד והאמונה”, גם ”אגרת התשובה” – מהדורה בתרא, כפי שנדפסה על ידי המחבר בשקלוב תקס”ו; וכן שלושים ושתיים אגרות מאת המחבר הנקראות ”אגרת הקודש” וחלק נוסף הנקרא ”קונטרס אחרון”, כפי שנדפסו לראשונה בשקלוב תקע”ד לאחר פטירת המחבר. בעמוד האחרון של שני העותקים מופיעות חותמות צנזורה של הרב ל. יפה מקאפוסט (על חותמות אלו ועל האפשרות שהן מזויפות ראה: מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, עמ' 71). רישומי בעלות בעותק הראשון. עותק ראשון: [1], א-ג, ה-נב; ח; כח, [6] דף. חסר דף ד מהספירה הראשונה. 17.5 ס”מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים במספר דפים. סימני עש, מרביתם בשוליים הפנימיים של דף השער ודפים נוספים, עם פגיעה בטקסט באחד הדפים. חיתוך דפים עם פגיעה בכותרות במספר דפים. רישומים בכתב-יד. כריכה ישנה עם שדרת עור. פגמים בכריכה. עותק שני: [1], א-מה, מח-נב; ח; כח, [6] דף. חסרים דפים מו-מז. 17.5 ס”מ. מצב בינוני. כתמים (בהם כתמי רטיבות וכתמים כהים במספר דפים). קרעים חסרים וסימני עש רבים בדף השער ובדפים נוספים, עם פגיעות בטקסט ובמסגרת השער, משוקמים במילוי נייר (מסגרת השער הושלמה ביד). חיתוך דפים עם פגיעה בכותרות מספר דפים. כריכת עור חדשה. סטפנסקי חסידות מס' 632; מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, י, עמ' 66-67. האדמו”ר הזקן רבינו שניאור זלמן מלאדי , מייסד חסידות חב”ד, מהמאורות הגדולים שהאירו את שמי היהדות והחסידות, חולל מהפכה לדורות והטביע את חותמו ברבבות נשמות ישראל. היה מגדולי הפוסקים המפורסמים, מגדולי החסידות ומבחירי תלמידי המגיד ממזריטש. בנעוריו היה תלמידו של רבי ישכר בער הלוי אשבל אב”ד ליובאוויטש (מתלמידי המגיד ממזריטש). לאחר נישואיו עבר מעיירת מולדתו ליאזנא אל העיר וויטבסק, שם התגורר חמיו – רבי יהודה ליב סגל. בגיל שמונה עשרה גמר את כל הש”ס בעיון ”עם כל נושאי כליהם ספרי הראשונים והאחרונים”. בהגיעו לגיל עשרים נסע לראשונה אל מי שעתיד להיות רבו המובהק – המגיד ממזריטש. ”שמה [במזריטש] מצא מרגוע לנפשו והשביע בצחצחות נפשו ואכל מעץ החיים אילנא דאורייתא”. במזריטש למד את תורת הקבלה והחסידות עם בנו יחידו של המגיד – הרה”ק רבי אברהם המלאך. בתקופת שהותו במזריטש הטיל עליו רבו לכתוב מחדש את השלחן ערוך, עם הנימוקים של כל הלכה (על כך ראה בהרחבה בפריט 116). לאחר פטירת רבו המגיד ממזריטש, בשנת תקל”ג, החל לנסוע אל הרה”ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק והיה מתבטל אליו כתלמיד לרבו. בשנת תקל”ז, כשעלו הרמ”מ מוויטבסק וידידו רבי אברהם הכהן מקאליסק בראש קבוצה של שלוש מאות חסידים אל ארץ הקודש, הצטרפו אליהם האדמו”ר הזקן ומשפחתו. בהגיעם ל”מוהילוב הטורקית” שעל שפת נהר הדנייסטר [מוהיליב-פודילסקי] הפצירו בו המלווים הרבים מבין חסידי רייסין שלא יעזבם כצאן ללא רועה, ואז החליט האדמו”ר הזקן בעצה אחת עם הרמ”מ ורבי אברהם להישאר ברייסן ולהנהיג את החסידים. כשנה וחצי נשאר ב”מוהילוב הטורקית”, שם למד בהתמדה וביגיעה עצומה רוב שעות היממה. בתקופה זו החל להגיה ולערוך מחדש את השלחן ערוך שלו, אותו סיים לכתוב במזריטש. לאחר מכן שב לוויטבסק. בשנים תקמ”א-תקמ”ג התגורר בהורודוק. בשנת תקמ”ג נבחר לכהן כרב וכמגיד מישרים בעיירת מולדתו ליאזנא. מאמצע שנות התק”מ התחילו אלפים לנסוע לליאזנא, להיכנס לחדרו ל”יחידות” ולשמוע את מאמריו העמוקים בתורת החסידות. אחת המגמות המרכזיות של האדמו”ר הזקן הייתה החזרת עטרת עבודת התפילה ליושנה כבימי חז”ל. הוא שאף להעמיד דור של עובדי ה' ששוהים שעה אחת קודם התפילה ומתבוננים בגדלות הבורא, ובזמן התפילה שוהים לפחות שעה אחת בהתבוננות המוח ובהתעוררות הלב. באחד ממכתביו הוא כותב: ”האומרים תפילה מדרבנן, לא ראו מאורות מימיהם... עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה, לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו. אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב... כל הקרוב אל ה' וטעם טעם בתפלה פעם אחת, יבין וישכיל כי בלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו לעבוד ה' באמת”. חלק גדול ממאמריו של האדמו”ר הזקן נאמרו לצורך מגמה זו, כהדרכה לחסידים לקראת ההתבוננות בשעת התפילה ולפניה. בעקבות הלשנות נאסר האדמו”ר הזקן פעמיים בפטרבורג. לאחר שחרורו השני, בשלהי שנת תקס”א, העביר את מקום מגוריו מליאזנא ללאדי, בה התגורר באחת עשרה השנים האחרונות לחייו.