בידספיריט | ספר ליקוטי אמרים תניא –

ספר ליקוטי אמרים תניא – זולקווא, תקנ”ט – מהדורה ראשונה של אגרת התשובה מהדורה קמא - ספר ליקוטי אמרים – תניא, מאת האדמו”ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי. זולקווא, [תקנ”ט 1798]. בשער הספר: ”תניא והוא ספר ליקוטי אמרים... והוספנו בו נופך... מהגאון... הרב המחבר נר”ו, והוא לבאר מהות התשובה וענינה, והוא חלק שלישי אשר לא היה בראשוני' הנדפס בסלאוויטא...” (המילה ”בסלאוויטא” מודגשת בשער). מהדורה זו היא הדפסה שניה של ספר התניא בחיי המחבר, ואפשר שנדפסה ללא ידיעתו. מהדורה זו היא הראשונה שנדפסה מחוץ לגבולות רוסיה. במהדורה זו נדפסו לראשונה בסוף הספר פרקי ”אגרת התשובה” – מהדורה קמא (בשקלוב תקס”ו הדפיס המחבר את ”אגרת התשובה” מהדורה בתרא). למעשה, זו הפעם הראשונה שניתן לספר השם ”תניא”, שלאחר מכן נתקבע בפי כל. במהדורה הראשונה נקרא הספר ”ליקוטי אמרים” בלבד. בסוף הספר כותב המביא לבית הדפוס רבי יעקב מבראד: ”...יד שלוחה אלי מרבים וכן שלמים, ונפשם בשאלתם ממני להתעסק בספר הק' הזה אשר נדפס במדינה אחרת ודלתותיה נעולות... ולסבה זו לא הובאו הספרים ההם למדינתנו” (גליציה-פולין). לפני אגרת התשובה [דף סז/1] נדפס: ”אמר המתעסק: מרגלית טובה היתה בידי מהגאון המחבר נר”ו, קונטרס בכ”י מדבר מעניני תשובה, ולזכות את הרבים העליתיו על מזבח הדפוס”. למהדורה זו ניתנו שתי הסכמות חשובות מאת גדולי הרבנים. הראשונה מאת רבי משה צבי הירש מייזליש אב”ד זולקווא, והשניה מאת רבי יצחק הלוי מלבוב אב”ד קראקא [חתנו של רבי אריה ליב אב”ד אמשטרדם וגיסו של רבי שאול אב”ד אמשטרדם]. על נתינת ההסכמה הראשונה מספר רבי יצחק שמשון מייזליש אב”ד טשרנוביץ, נכדו של רבי משה צבי הירש, בהסכמה לסידור האדמו”ר הזקן (טשרנוביץ תרי”ג): ”נהירנא כד הוינא טליא בחצרות קדש, על ברכי כבוד אאזמו”ר הנשר הגדול תפארת ישראל הרב הגאון האמיתי... מו”ה משה צבי הירש מייזליש זצוקללה”ה אבד”ק זאלקווא והגליל, הייתי שם בעת ניתן מהודו הסכמה על ס' התניא אשר נדפס אז בק”ק זאלקווא, בהיותו חי אותו צדיק תמים הגאון האמיתי הקדוש הנ”ל המחבר ס' התניא, כי נשא תהלתו למשגב מאד”. ההסכמה השניה ניתנה מאת רבי יצחק הלוי מלבוב אב”ד קראקא, מגדולי המתנגדים לחסידות. רבי יצחק הלוי היה מראשי החותמים על חרם נגד החסידים בקראקא בשנת תקמ”ו, ובהוראתו נשרף ספר צוואת הריב”ש (חסידים ומתנגדים, מרדכי וילנסקי, א', עמ' 139; ב', עמ' 135), ואילו בספר זה יצא מגדרו בהסכמתו, והוא מפליג בשבח המחבר וספרו, ואלו דבריו: ”...ראו דבר ה'... דברים נפלאים אשר יצאו מפי עיר וקדיש, מלין לצד עילאה ימלל, יהב חכמה לחכימין, הפליא עצה הגדיל תושיה... בכרך הגדול והנורא הזה, ס' לקוטי אמרים אשר פי השם יקבנו תניא קדישא. ומגודל ענוותו לא נודע שם המחבר, אמנם מכותלי דבריו הצצתי שהמחבר הוא איש אלקים קדוש, ובקראי שנים ושלשה דלתות, בינותי בדבריו הקדושים שהמה מאירים עיני השכל באור צח ומצוחצח, חכו ממתקים...”. חתימה בשער: ”אברהם דיין משערוועצקי[?]” וחתימה נוספת באותיות לטיניות. [3], ב-עד דף. 17.5 ס”מ. מצב טוב. כתמים. סימני עש קלים בדף השער ובמספר דפים נוספים (עם פגיעות קלות בטקסט), משוקמים במילוי נייר. סימני גירוד בדף השער ובדף האחרון (כפי הנראה לצורך מחיקת חותמות), ללא פגיעה בטקסט. קרעים בדף מז ובדף נז, עם פגיעות קלות בטקסט, משוקמים בהדבקה. רישומים בכתב-יד וסימונים בגוף הטקסט במספר דפים. כריכת עור חדשה. סטפנסקי חסידות מס' 623; מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, ב, עמ' 36-43. האדמו”ר הזקן רבינו שניאור זלמן מלאדי , מייסד חסידות חב”ד, מהמאורות הגדולים שהאירו את שמי היהדות והחסידות, חולל מהפכה לדורות והטביע את חותמו ברבבות נשמות ישראל. היה מגדולי הפוסקים המפורסמים, מגדולי החסידות ומבחירי תלמידי המגיד ממזריטש. בנעוריו היה תלמידו של רבי ישכר בער הלוי אשבל אב”ד ליובאוויטש (מתלמידי המגיד ממזריטש). לאחר נישואיו עבר מעיירת מולדתו ליאזנא אל העיר וויטבסק, שם התגורר חמיו – רבי יהודה ליב סגל. בגיל שמונה עשרה גמר את כל הש”ס בעיון ”עם כל נושאי כליהם ספרי הראשונים והאחרונים”. בהגיעו לגיל עשרים נסע לראשונה אל מי שעתיד להיות רבו המובהק – המגיד ממזריטש. ”שמה [במזריטש] מצא מרגוע לנפשו והשביע בצחצחות נפשו ואכל מעץ החיים אילנא דאורייתא”. במזריטש למד את תורת הקבלה והחסידות עם בנו יחידו של המגיד – הרה”ק רבי אברהם המלאך. בתקופת שהותו במזריטש הטיל עליו רבו לכתוב מחדש את השלחן ערוך, עם הנימוקים של כל הלכה (על כך ראה בהרחבה בפריט 116). לאחר פטירת רבו המגיד ממזריטש, בשנת תקל”ג, החל לנסוע אל הרה”ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק והיה מתבטל אליו כתלמיד לרבו. בשנת תקל”ז, כשעלו הרמ”מ מוויטבסק וידידו רבי אברהם הכהן מקאליסק בראש קבוצה של שלוש מאות חסידים אל ארץ הקודש, הצטרפו אליהם האדמו”ר הזקן ומשפחתו. בהגיעם ל”מוהילוב הטורקית” שעל שפת נהר הדנייסטר [מוהיליב-פודילסקי] הפצירו בו המלווים הרבים מבין חסידי רייסין שלא יעזבם כצאן ללא רועה, ואז החליט האדמו”ר הזקן בעצה אחת עם הרמ”מ ורבי אברהם להישאר ברייסן ולהנהיג את החסידים. כשנה וחצי נשאר ב”מוהילוב הטורקית”, שם למד בהתמדה וביגיעה עצומה רוב שעות היממה. בתקופה זו החל להגיה ולערוך מחדש את השלחן ערוך שלו, אותו סיים לכתוב במזריטש. לאחר מכן שב לוויטבסק. בשנים תקמ”א-תקמ”ג התגורר בהורודוק. בשנת תקמ”ג נבחר לכהן כרב וכמגיד מישרים בעיירת מולדתו ליאזנא. מאמצע שנות התק”מ התחילו אלפים לנסוע לליאזנא, להיכנס לחדרו ל”יחידות” ולשמוע את מאמריו העמוקים בתורת החסידות. אחת המגמות המרכזיות של האדמו”ר הזקן הייתה החזרת עטרת עבודת התפילה ליושנה כבימי חז”ל. הוא שאף להעמיד דור של עובדי ה' ששוהים שעה אחת קודם התפילה ומתבוננים בגדלות הבורא, ובזמן התפילה שוהים לפחות שעה אחת בהתבוננות המוח ובהתעוררות הלב. באחד ממכתביו הוא כותב: ”האומרים תפילה מדרבנן, לא ראו מאורות מימיהם... עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה,