בידספיריט | פולמוס החסידות שלום על ישראל

פולמוס החסידות שלום על ישראל או שם משם טוב והוא ציור כללי ומושג היקפי מעניין הבעש”ט ותלמידיו זלה”ה מורכב מהשקפות פרטיות ושונות שהשקיפו על זה אנשים גדולים וטובים מאת אליעזר צבי הכהן צוויפעל ד”צ של זיטאמיר ירושלים תש”ל כרך א - שלום על ישראל או שם משם טוב,   מאת אליעזר צבי הכהן צוויפעל הספר ”שלום על ישראל” היה הספר העברי הראשון מתקופת ההשכלה שצידד בזכותה של החסידות. צווייפל אסף חומר רב מהספרות החסידית ובאמצעותו ניסה להוכיח, שהתנועה החסידית מייצגת תפיסת עולם פילוסופית עמוקה. השקפה זו עמדה בניגוד לעמדה המשכילית מחד גיסא, ולעמדת הממשלה הרוסית מאידך גיסא, והספר לא עבר את הצנזורה בז'יטומיר. הצנזור בקייב היה מתון יותר ואישר את הוצאת הספר לאחר שצוויפל עידן קמעה את התוכן. הספר יצא בז'יטומיר בשנת 1868.[2] חברי תנועת ההשכלה לא פרסמו משנה סדורה לגבי עמדותיהם כלפי נושאים השנויים במחלוקת הקשורים בהלכה היהודית, טוען אליעזר שביד[7]. הם לא הזדהו בצורה גלויה עם תנועה ממוסדת. הם התמקדו יותר ביצירתם העיונית והספרותית שמיזגה בין למדנות מסורתית והשכלה כללית. המשכיל היחיד שיצא מהכלל הזה ומיקד את מחקריו בתנועות הפעילות בעם היהודי הוא צווייפל. ספרו ”שלום על ישראל” השתדל להתמודד עם ההתפלגות בעם ולנסות לגשר עליה. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה; המשכילים הרדיקלים מצאו בספר מעין כפירה בעיקר, בכך שמצא נקודות אור בחסידות, שהייתה מאז ומעולם אויבתה המוצהרת של ההשכלה, ואף שימשה מספר פעמים כנושא מותקף בספריה. הם ראו את עצמם כיורשים המתקדמים של שלוש התנועות שצמחו כמעט באותו הזמן, בעוד שצווייפל ראה את כל שלוש התנועות הללו, החסידות, ההתנגדות לחסידות וההשכלה היהודית כעומדות בפתח של תקופה חדשה שתמזג בין כל הפלגים. המשכילים לא אהבו את הספר. אברהם גוטלובר הוציא פרסום בשם ”תולדות הקבלה והחסידות” שנועד להתקיף את ספרו של צווייפל. חיים זליג סלונימסקי, שהיה גם הצנזור וגם מנהל בית המדרש לרבנים, שבו עבד צווייפל כמורה, פרסם בעיתונות מכתב אפולוגטי על פרסום הספר, והיה חשש רציני למשרתו של צווייפל בבית המדרש. לצד האוטוביוגרפיה של צווייפל בספר ”אוצר הספרות” כתב המו”ל (ש. א. גראבער) על יציאת הספר והוסיף כמה מילים על התגובות הקשות שעורר הספר: ”וימררוהו ורבו וישטמוהו חבריו המורים, ויוציאו גם דבת הספר רעה אל הממשלה”[8] שנה לאחר צאתו של החלק הראשון של הספר יצא חלקו השני, בו הוא מודיע שלשווא קצפו עליו המקטרגים, שהרי כל כוונתו הייתה ”לבטל את המחלוקות, לשתק את המריבות ולעשות שלום בין מתנגדים, חסידים ומשכילים”.[2] שני החלקים הבאים יצאו בשנת 1873, שנה בה גם נסגר בית המדרש לרבנים. פולמוס ער התנהל מעל דפי העיתונים והפרסומים השונים. החשש שהתעורר בעקבות הספר היה שיווצר הרושם בציבור שההשכלה עתידה להביא לידי הרס היהדות המסורתית, אם לא יחשפו ויבליטו את המרגליות הטובות שבספרות העתיקה. אין פלא, אפוא, שרבים מהמשכילים נזעקו להגן לא רק על דרכם והשקפת עולמם, אלא על המסורת של מלחמתם בחסידים, כפי שהתבטאה ביצירותיהם של רבים מחבריה, כמו למשל יצחק ארטר, יוסף פרל, פרץ סמולנסקין, ישראל אקסנפלד ואחרים. יוסף קלוזנר מתרשם שהפולמוס הביא ברכה לספרות העברית, ולו רק מעצם העובדה שמאמרים רבים התפרסמו בעקבותיו בשפה העברית. במהלך השנים השתנתה כליל הגישה של רוב המשכילים, החוקרים והסופרים, והיחס אל החסידות השתנה. השינוי התבטא היטב בכתביהם של שמעון דובנוב, י.ל. פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר ואחרים.[2] שמואל פיינר כותב שספרו של צווייפל פתח את המחקר החסידי המודרני. כל דיון במחקר היסטוריוגרפי של החסידות פותח בספר ”שלום על ישראל