בידספיריט | ”אם נפול אפול שדוד בדרכי,

”אם נפול אפול שדוד בדרכי, וידעתי לפחות כי עשיתי כל אשר הייתה לאל ידי לעשות… שילמתי את חובי לעמי” – מכתב מופלא על עבודתו למען בניין האומה בארצה, בכתב ידו ובחתימתו של אליעזר בן יהודה - ירושלים, תרנ”ב 1891 - מכתב בכתב ידו של מחיה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, אל ידידו ”הנכבד סופר ודרשן נפלא יעקב בן ישעיהו” - הוא הרב ד”ר יעקב מזא”ה. [תרנ”ב]. בראש המכתב ציין בן יהודה את התאריך: ”ט' בכסלו, א' תתכ”ג לגלותנו”. בן יהודה חי כל חייו מתוך הכרה לאומית עמוקה. הן בראש מכתביו והן בראש עיתונו נהג לציין את התאריך במניין השנים לחורבננו הלאומי, חורבן בית המקדש. רבים מראשי הציונות הלכו אחריו בעניין זה. מתוך אותה תודעה עמוקה, עם הצהרת בלפור בשנת תרע”ז 1917, שהיוותה את ראשית צמיחת הגאולה, החל בן יהודה למנות את מניין השנים לשנת ההצהרה. כאומר: לא עוד מניין לחורבן, כי אם מניין לגאולה שהחלה. בן יהודה חי בתודעה עמוקה מאוד של שליחות לאומית. בעיניו הוא היה שליח האומה כולה לתחיית השפה העברית ולשאר מפעליו הכבירים לבניין האומה. המכתב כולו כתוב ברוח הזו, ובמיוחד המשפטים המופלאים בראשיתו. באותם ימים היה בן יהודה שרוי באבל כבד על פטירת אשת נעוריו דבורה, ”האם העברייה הראשונה” (בכ”ב באלול תרנ”א), לאחר עשר שנים שבהן סבלה ממחלת השחפת. בן יהודה מודה לחברו על תנחומיו ששלח לו, ואומר כי דבריו ”מעירים אותי להוסיף עוז ועוצמה בעבודה אשר עבדתי עד כה על הרי ישראל. ההכרה הזאת מחזקת את לבי להתגבר על כל פגעי הזמן ושבר על פני שבר אשר שברוני בימים האלה”. ”אנסה, אלחמה, ואם הכרע יכריעני הזמן בידו הקשה, האכזרייה, ואם נפול אפול שדוד בדרכי, וידעתי לפחות כי אני עשיתי כל אשר הייתה לאל ידי לעשות, ואתה ועוד חובבי ציון באמת כמוך הכירו את פעולתי לטובה. ובמנוחה אמות, ביודעי כי שילמתי את חובי לעמי, לפי כוחי המעט”. כהמשך לכך, חלקו השני של המכתב עוסק בענייני ציונות ויישוב הארץ. בן יהודה עצמו היה מעורב מאוד בענייני חיבת ציון והציונות. הוא השפיע רבות מרוחו על המתיישבים בראשון לציון וביתר מושבות יהודה. בהשראתו הנהיג מעריצו, דוד יודילוביץ, את העברית כשפת הלימוד בבית הספר בראשון לציון, שהיה בית הספר העברי הראשון בעולם, בשיטת ”עברית בעברית”. בן יהודה חידש מילים עבור תלמידי בית הספר, והיה מעורב ביצירת החינוך העברי במושבה. חברי תנועת ביל”ו היו תלמידיו ומעריציו, וראו בו מורה דרכם . במכתב שלפנינו בן יהודה מודה לרב מזא”ה על הידיעות שמסר לו ”אודות האסיפה בוורשא ואודות המו”מ שבין חובבי ציון והברון די הירש”, ומבקש ממנו לשלוח העתקות של ההתכתבות בין הרב מזא”ה וחובבי ציון לבין הברון הירש. ”כדעתך דעתי גם אני בדבר הברון די הירש”, מגלה בן יהודה, ”מסופקני אם נצליח לקרב את לבו לרעיון חיבת ציון”, אולם הוא מוסיף: ”אם נצליח לפתוח את כיסו, אפילו בלי לבבו, לזה דיינו”. בן יהודה מבטא את שמחתו ”על הוועד העתיד להתייסד בערי אירופא, כי רק מאירופה תשועת ישראל”, ומבקש לשמוע פרטים נוספים על כך. חלקו השלישי של המכתב עוסק בעניינים שבין בן יהודה לרב מזא”ה, שגם הם נוגעים לעניין יישוב הארץ. בשנת תר”ן (1891) ביקר הרב מזא”ה יחד עם ציונים נוספים בארץ, והם רכשו את אדמת מחניים. בהמשך סיורו הגיע הרב מזא”ה לרחובות, שם נפגש עם בן יהודה ידידו, ונשא דרשה חשובה כאורח הכבוד. הוא ביקש אז מבן יהודה לפרסם בעיתונו ”הצבי” את הדרשה, ובמכתב שלפנינו בן יהודה מביע צער על ששכח לפרסמה. הוא תמה על העיכוב במשלוח גיליונות עיתונו ”האור” למזא”ה, והלוא ”לחותני יבואו כמשפט בלא חיסרון”. כן מתייחס לספרו ”קיצור דברי הימים לבני ישראל” שהדפיס באותה עת. בן יהודה שואל: ”מה דעתך על אחדים מהמילים החדשים שיצרתי בגיליוני 'האור' האחרונים?”, ומביא דוגמה למילה חדשה שיצר: מנשר (מניפסט). בסיום המכתב בן יהודה כותב: ”שלחתי לך שלום על ידי גיסתי בילה”. בילה, אחותה הצעירה של דבורה המנוחה, הייתה באותם ימים עיתונאית וסופרת, והתנדבה לגדל את ילדיו הרכים של בן יהודה. באביב של אותה שנה נישאה לו, ועברתה את שמה ל”חמדה”. הרב יעקב מזא”ה (1924-1859) היה עסקן ציוני חשוב, סופר ומשפטן. הוא כיהן כרב הראשי של מוסקבה משנת תרנ”ג (1893), והתפרסם בעולם היהודי בעקבות עדותו האמיצה כעד מומחה במשפט בייליס, שבו הצליח להזים את עלילת הדם. היה חבר בוועד האודיסאי לצד ביאליק ואישים נוספים. ב-1884 היה ממייסדי החוג ”בני ציון” יחד עם מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב. ב-1890 ארגן באודיסה קבוצת בעלי הון להתיישבות בארץ ישראל, נסע ארצה ורכש את הקרקע של מחניים בגליל. תמך בתחיית השפה העברית. מכתב ארוך ומעניין, כתוב בשפה עשירה ופיוטית, כיאה למחיה השפה העברית. נדיר ביותר. לא נראה מעולם מכתב כה קדום מבן יהודה במכירות פומביות! 22x14 ס”מ. 2 דף כתובים בדיו. נייר דק. מצב: טוב-טוב מאוד. מעט מילים דהויות.