בידספיריט | לוט מסמכים - המחתרת היהודית

לוט מסמכים - המחתרת היהודית - בכתב ידם ובחתימתם - כמה מסמכים מבטאים את סערת הרגשות שליוותה את מעצרם - מעניין ונדיר מאוד - ”המחתרת היהודית” הוא שם כולל לכמה התארגנויות של יהודים שביצעו פעולות טרור נגד ערבים בראשית שנות ה-80, על רקע התגברות הטרור הערבי והרגשה בקרב הציבור של אזלת יד מצד הממשלה. למחתרת לא הייתה הנהגה מאורגנת או מטרה משותפת. קבוצה אחת של חברי המחתרת ניסתה להתנקש בחייהם של שלושה ראשי ערים פלסטינים, שהיוו את ראש החץ של של אש”ף ביהודה ושומרון, וגרמה לפציעתם הקשה וכן לעיוורונו, בשגגה, של חבלן משמר הגבול שניסה לפרק את המטענים שהטמינו. חברי חוליה אחרת הרגו בירי וברימונים שלושה סטודנטים מהמכללה האסלאמית בחברון, שהייתה המעוז המובהק של 'האחים המוסלמים', ומזוהה לחלוטין עם הקריאה לחיסול הישות הציונית ולמלחמת קודש ביהודים, ופצעו עשרות אחרים. עוד חוליה תכננה לפוצץ את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. אחת החוליות נתפסה בעת ניסיון לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים. תוך זמן קצר נעצרו 29 איש ובחקירתם הודו במעשים שיוחסו להם. במהלך המשפט ניהלו חברי המחתרת משפט זוטא ובו ערערו על קבילות הודאותיהם, אך בית המשפט דחה ניסיון זה. כמה מהעצורים הסכימו לעסקות טיעון, ואחרים ניסו להפוך את משפטם לפוליטי. בגזר הדין המרכזי בפרשה, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים ע”י הרכב שופטים בראשות השופט יעקב בזק, הורשעו 15 מתוך 29 חברי המחתרת. שלושה מהם (מנחם לבני, שאול ניר ועוזי שרבף) נידונו למאסר עולם, והאחרים לעונשים של עד שבע שנות מאסר. מעצרם של חברי המחתרת עורר סערה ציבורית. כמה מהרבנים הגדולים קראו לחשבון נפש. במחנה השמאל ראו במעשיהם של חברי המחתרת תוצאה ישירה של הפרות חוק מצד גוש אמונים. לעומת זאת, חתמו 300,000 אזרחי ישראל על עצומה שקראה לשחררם. הלוט כולל: א. הודעה שבה כמה מחברי המחתרת חוזרים בהם מבקשתם לייצג את עצמם ומסכימים להיות מיוצגים ע”י עורכי דין. במהלך המשפט ביקשו העצורים לתאר את הרקע לפעולותיהם ואת המצב הביטחוני הקשה שבו היו נתונים יהודי חברון. בית המשפט סירב לבקשתם להביא עדים, ובתגובה הם פיטרו את עורכי הדין והחרימו את ישיבות בית המשפט. לאחר שהשופט בזק פנה אל כל אחד מהם באופן אישי הם הסכימו לחזור בהם ולהיות מיוצגים ע”י עורכי הדין. הם נימקו זאת ברצונם שלא לפגוע בכבוד בית המשפט. ב. מכתב תודה של חברי המחתרת לוועד הפעולה למען העצורים והרגשתם כי פעולות הוועד מסייעות ליצירת דעת קהל אוהדת. במכתב הם מבקשים שכל פעולות ההסברה ייעשו בתיאום עם עו”ד דוד רותם. עו”ד רותם היה אחד מ-14 עורכי הדין שייצגו את העצורים, והאחראי על התיאום ביניהם. את עבודתו עשה רותם בהתנדבות. ג. פרוטוקול פגישה שהתקיימה ב-8.11.1984 בין נציגי התביעה – ד. בייניש, ע. חסון וי. לייבוביץ - לנציגי הסנגוריה. בפגישה דנו עורכי הדין בשאלות אם המחתרת היא ארגון טרור ומהו מקום קדוש – הגדרות שיש להן משמעות משפטית לעניין העונש. עו”ד רובין העלה הצעה שכל תביעה תרד בדרגה, כלומר האשמה ברצח תהיה האשמה בהריגה וכן הלאה. ד. דפי יומן, ללא חתימה, מאדם שהכיר אישית את העצורים. היומן מתאר את השתלשלות העניינים מרגע היוודע דבר המעצר ביום שישי 27.4.1984, שעה אחר שעה. ניכרת בדפים סערת רגשות ו”תדהמה מושלמת”. הכותב מבטא את החשש שמא זה סוף ההתיישבות היהודית ביו”ש. התרשמותו מהפגישות הראשונות עם העצורים היא ש”התמונה אינה טובה”. לדבריו הם מדברים כ”שבתאים” והוא חושש שהעם לא יבין את האמונה והחזון שהניעו אותם. ה. בקשה כתובה לראש ממשלת ישראל שמעון פרס ושר המשטרה חיים בר לב, לשחרר את העצורים לביתם בתקופת הימים הנוראים. על הבקשה חתום הרב הראשי דאז, הגאון רבי אברהם שפירא. הבקשה מתבססת על התנהגותם המופתית, אך מעלה גם נימוק עקרוני השולל את השוואתם למחבלים. הגדרתם כעצירים ביטחוניים מנעה מהם הטבות שונות הניתנות לעצירים. ו. פתק שכתב אחד העצורים ובו הוא מבקש שיעבירו מסר על כאבם. הוא כותב ” יש לי הרגשה טובה שעשיתי זאת”. ז. פתק מאחד מעורכי הדין (אולי דוד רותם) לאב”ד השופט בזק. הכותב מפנה לפסק הדין אל-טורעני להגדרת המושג ”שיפוט”, שלפיה אין הכוונה לשליטה בפועל. ח. פתק ממפקד הגף בכלא, שבו הוא מבקש לדעת מה לעשות קודם, ומביע חשש שעד מחר עלולים להישאר במעצר שני יהודים בלבד. ט. תעודות שחרור מכלא השרון לאחד העצורים, שנגזרו עליו שלוש שנות מאסר. י. תעודת רשיון אסיר להתהלך חופשי, לעציר חגי סגל. יא. מכתב בכתב ידם ובחתימתם של חברי המחתרת ליועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופסור יצחק זמיר. במכתב הם מוחים על היחס הסלחני כלפי עבריינות על רקע פוליטי שמבצעים ערבים ביו”ש. בייחוד הם מוחים על ההתעלמות מכתב האישום נגד בישארה קומסייה ושלושת בניו. בישארה קומסייה עמד בראש אגודת הכפרים באזור בית לחם והיה אחראי להתקפות בנשק חם על מועדונים ומוסדות תרבות. לדעתם נוהג זמיר איפה ואיפה: ממנה צוות מיוחד ליישם את שלטון החוק כלפי יהודים, אך מעלים עין משופטים ערבים הלוקחים שוחד ומזכים רוצחים. יב. מכתב נוסף ליועץ המשפטי זמיר, כעבור חודש, המוחה על התעלמותו ממכתבם הקודם. במכתב זה הם מאיימים כי אם לא תתקבל תשובה לפנייתם הם יעתרו לבג”ץ. יג. רישומים לא חתומים של אחד מעורכי הדין או של אחד העצורים, שהחל לסכם את סיפור המחתרת, והוא רואה בו ”סיפור של גבורה וייאוש אשר מעטים כמוהו בימי היות מדינת ישראל”. הכותב מדגיש כי נסיבות הימים ומחדלי הממשלה אילצו את חברי המחתרת לקחת את החוק לידיהם. בדף אחר הוא כותב כי הוא מיואש מהגינויים למעשים, וכי יש להבחין בין העצורים לרוצחים ופושעים אחרים. ב-26.6.1984 הועברו העצורים לכלא תל מונד, והוא כותב: ”החבר'ה די שבורים. יש לעודדם”.