בידספיריט | לאופולד קרקואר

לאופולד קרקואר - נוף, פחם על נייר, 59x70 ס”מ, עבודה איכותית. היה אדריכל, מהנדס וצייר; אחד האדריכלים הבולטים אשר פעלו בארץ ישראל מאמצע שנות העשרים, וכן צייר פורה שהתפרסם במיוחד בזכות רישומי הפחם שלו אשר הוצגו בתערוכות בישראל ובחוץ לארץ, קרקואר נולד בווינה בירת אוסטריה בשנת 1890 למשפחה יהודית מתבוללת. אביו, יוזף-מוזס, היה סוחר במוצרי ברזל. למד בית הספר התיכון הקיסרי והמלכותי בווינה ובין השנים 1912-1907 למד הנדסה ואדריכלות בבית הספר הטכני הגבוה ואחר כך באקדמיה הקיסרית לאמנויות פלסטיות בווינה. עד מלחמת העולם הראשונה עבד במשרד תכנון וינאי וכשרטט אצל הארדיכל קארל זיידל. בזמן המלחמה שרת ביחידה טכנית בחזית האיטלקית. בשנים 1920-1921 השתתף בתכנון בנין הפרלמנט בבלגרד. ב-1919 הציג מציוריו בתערוכה בווינה, כחלק מקבוצת האמנים האוונגרדית ”Bund der Geisitig Tätigen”, שם פגש את הציירת גרטה וולף אשר הציגה גם היא באותה תערוכה ובמסגרת פעילות הקבוצה, והם נישאו. ב-1924 עלו השניים לארץ ישראל, ביחד עם בתם טרודה דותן, וקרקואר החל לעבוד במשרד התכנון של אלכסנדר ברוואלד בחיפה. לאחר מכן עבר לירושלים ופתח משרד פרטי. (בין היתר עבדו במשרדו האדריכלים שרגא פרידריק רוהטין ו). הוא הרבה לתכנן בתים פרטיים, בירושלים ומחוצה לה, והיה מהמתכננים הבולטים בהתיישבות העובדת בה תכנן חדרי אוכל ומבני ציבור אחרים. כמו כן עסק בתכנון תוכניות מתאר. היה מהאדריכלים הראשונים שהביאו את הזרם המודרני באדריכלות לארץ ישראל, זרם אשר נמנע במכוון מאלמנטים קישוטיים ושאף לפונקציונליות מרבית. הושפע במיוחד מהאדריכל אדולף לוס, שהיה גם מבאי ביתו בווינה. ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל קרקואר נפטר ב-19 בדצמבר 1954, ונקבר בהר המנוחות בירושלים. חודש לאחר מותו נערכה לזכרו תערוכה בבצלאל. ביצירתו של קרקואר כצייר בווינה ניכרת השפעת האקספרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם והשפעתם של ציירים כאוסקר קוקושקה ווינסנט ואן גוך. חוקר האמנות גדעון עפרת כותב כי תערוכת ציוריו של ואן גוך אשר הוצגה בווינה בטרם מלחמת העולם הראשונה, ניכרת ברישומי פחם אקספרסיוניסטיים של פרחים שקרקואר יצר בווינה בין 1924-1921 ואף ניכרת גם בקווקווים המהירים והקצרים של קרקואר ברישומי הפחם המאוחרים של הרי יהודה אותם יצר בין שנות השלושים לתחילת שנות החמישים. בשנת 1919 יצר קרקואר את ”הבריאה”, מחזור רישומי פחם העוסק במיסטיקה היהודית והמיתוס הקבלי של התוהו. מאז עלייתו לארץ ישראל רוב עבודתו של קרקואר בתחום הציור התמקדה ברישום פחם. מרביתם של רישומיו אופקיים ונעשו על נייר בגודל אחיד כמעט של חצי גיליון (50 על 70 ס”מ לערך) או מעט פחות. כמעט תמיד צייר על גבי נייר רשת בצבע קרם או צהוב (לתיאור נופי יום צרובי שמש) או על גבי נייר רשת בצבע כחלחל או ירקרק (לתיאור נופים ליליים). יצירותיו נמצאות באוספים של מוזיאונים חשובים בישראל (בהם מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות), ובמוזיאונים באמסטרדם, מינכן וציריך. נושאיו נחלקים לשלושה: דמויות קבצנים/נביאים/עלובי חיים המתמזגים בנוף או בוקעים מתוכו (ובהן רישומי ישו הצלוב וישו כגזע-עץ). טבע דומם: פרחים נובלים שנרשמו בפחם עם נגיעות של צבע מים (תחילת שנות העשרים), פרחים ובעיקר קוצים (בשנים 1943-1954). נופים אקספרסיביים של הרי ירושלים והעיר ירושלים שנרשמו בפחם (אמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות החמשים) ציורי הנוף קרקואר רשם ציורי נופים אקספרסיביים, בעיקר בסביבותיה של הרי ירושלים, כפרים בהרי יהודה, הקברים בנחל קדרון וחומות ירושלים. על פי הפילוסוף מרטין בובר ”בדידותו של קרקואר פגשה את בדידות הנוף הזה; ובהשפעתה של זו נהפכה בדידותו שלו והייתה לאחרת” ואילו האוצר ומבקר האמנות יונה פישר תיאר אותו כמי ש”מדגיש את מבנו הנפחי של הנוף, מחד גיסא, ואת אופיו הדרמטי, מאידך גיסא”. צוטט מתוך ויקיפדיה.