בידספיריט | רקפת וינר עומר

רקפת וינר עומר - ללא כותרת, אקריליק וגואש על בד ריפוד, 30x28 ס”מ, חתום ומתוארך .רקפת וינר עומר נולדה (נולדה ב־1965) היא אמנית רב תחומית ואוצרת ישראלית. וינר-עומר עובדת במגוון מדיות: ציור, וידאו, מיצב, רדי מייד ועבודות טקסט. האמנית מיוצגת על ידי גלריה ”רו ארט” וב 2022 נערכה תערוכה האחרונה שלה בשם ”זיעת זהב” וינר-עומר נולדה בשנת 1965 בראשון לציון. למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1990–1993 למדה לימודי טיפול באמנות במדרשה לאמנות. לאחר מכן עשתה תואר שני באמנות בבצלאל. בתחילת דרכה פעלה מהסטודיו שלה בראשון לציון. בשנת 2013 נפרדה מהעיר בתערוכה ”ביי ביי ראשון”[1] ועברה לפעול ולגור בתל אביב. זוכת פרס עידוד היצירה ב-2008 ופרס ע”ש מירון סימה ב-2010. עבודותיה הראשונות שהציגה בשנת 1999 היו עבודות טקסט על קרטון צבועות בזהב. הטקסט התכתב עם מודעות היכרויות: ”אשכנזייה איכותית חושנית ונשית! על תרופות קלות מאוד בגברים עם איבר מין מזהב טהור בלבד. מטרה רצינית”. לצד עבודות הטקסט, וינר-עומר החלה להשתמש ברדי מייד על גבי משטחים ודלתות שאספה ועליהם ציירה דמויות נשים עירומות. את סדרת הציורים בשם ”האמנית המסכנה” יצרה בין השנים 2001 ו-2003 בסגנון האומנותי שהתכתב עם סגנון האיור שעל דלתות השירותים הציבוריים. בשנת 2005 עברה לסדרת עבודות עם רדי מייד המבוססות על פורנו הומוסקסואלי. סדרת העבודות ”פרצופי תחת” כללה דיוקנאות של אנשי עסקים שדרכם בצבצו דימויי הפורנו ויצרו אילוזיה בין הדימויים. בעבודת הווידאו שליוותה את הסדרה ”פרצופי תחת” נראית וינר-עומר לועסת מסטיק בזוקה, מפריחה בלונים שאותם היא מפוצצת על תמונות הפורנוגרפיות. גוף עבודות זה היא מתארת כ”רדי מייד של פורנו עם מסטיקים”. את שתי הסדרות: ”האמנית המסכנה” ו”פרצופי תחת” הציגה בתערוכת יחיד בשנת 2007 בשם: ”?Do you think art should be so direct” במוזיאון ינקו דאדא שבעין הוד. לתערוכה צורף גם מניפסט שכותרתו ”כדאי לאישה לסרב ללכת ל'מקומות העבודה” והופיע לראשונה כחלק מתערוכת היחיד ”כדאי לאישה לסרב ללכת למקומות” בסלון מזל בתל אביב, ב-2003. בשנת 2007, הציגה את המיצב ”Mitz”, בה הצבע הורוד נכח כהמשך לגוף עבודותיה הקודם והפך לסימן ההיכר שלה. בגוף עבודותיה החלה להשתמש וינר-עומר בפורמט הציור המוכר, כלומר ציור על קנבס, כשהיא משתמשת בטפטופי נרות, שעווה וצבעי דפוס תעשייתי. בשנת 2009, הציגה בסדנת האמנים תערוכת יחיד בשם ”חברים דמיוניים” שהורכבה מציורים ושולבו בה 4 יצירות וידאו. הציורים פוזרו על הריצפה כשחלקם יוצרים מבנה קונסטרוקטיבי. בעבודות הווידאו המשולבות בתערוכה וינר-עומר מופיעה בלבוש המזוהה עם עבודות הווידאו שלה –בחצאית, גרביון ונעלי עקב שחורים. היא מופיע כשהיא זוחלת בין העבודות ומזיזה אותן, וכהיא פותחת את עבודותיה מהאריזה. בשנת 2010 הציגה בגלריית הקיבוץ תערוכה ”הפה של גברת נון” [2], בה עסקה לראשונה בדימויים משפחתיים אך לא שלה. איברים מסוימים, כמו הפה הוגדלו, כשהצבע הורוד נוכח גם בגוף עבודות זה. תערוכת היחיד של רקפת וינר-עומר, ”I will never forgive you” הוצגה בבית האמנים בירושלים לרגל זכייתה של האמנית בפרס מירון סימה לשנת 2011 [3]. בשנת 2018, הציגה וינר-עומר את ”אוטובוסים בים”. במרכז התערוכה ניצב ציור גדול-ממדים בצבעי שמן על בד (4X5 מטרים). הציור מרובד במשמעויות ודימויים הלקוחים מהביוגרפיה האישית של האמנית: חוויות ומראות משנות ילדותה ובגרותה וציטוטים ומחוות הקשורים להיותה אמנית, מלווים בנימה פוליטית עדינה המנשבת מהספקטקל הגועש. לצד הציור המרכזי המרשים, מוצגים ציורים קטני-ממדים ואינטימיים יותר, בהם ”מטפלת” האמנית בפרטים מתוך התמה המרכזית ”אוטובוסים בים”. אקספרסיביות, סימבוליות, ילדיות, חרדה, הומור ודמיון הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הכוללת. השכלה. בשנת 2022 התקיימה תערוכת יחיד בשם זיעת הזהב בגלריה Raw Art