דוד רזיאל 7 יפו, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
במכירה פומבית מספר 52 של גלריה יפו תוצגנה למכירה ״אמנות ישראלית ובינלאומית״ יצירות מקוריות מאוסף רפי לביא, מאוסף פרופסור פנחס רבינוביץ, ואוספים פרטיים אחרים.
יצירות של מיטב אמני ישראל מהמאה ה20 וה21 .
יעקב אגם, יששכר ריבק, אביבה אורי, אליהו אריק בוקובזה, סיגלית לנדאו, יחזקאל שטרייכמן, לאה ניקל, פמלה לוי, רפי לביא, יוסף הירש, יגאל תומרקין, אברהם אופק, אנה לוקשבסקי, לאו ריי, מנשה קדישמן, ליליאן קלאפיש, רות שלוס, מיכאל דרוקס, סימה סלונים ועוד רבים וטובים במחירי פתיחה ראלים ומועדכנים לשוק האמנות הישראלי !
המכירה הסתיימה
|
פריט 43:
פמלה לוי (1949-2004)
עוד...
|
|
|
נמכר ב: $380
מחיר פתיחה:
$
380
הערכה :
$700 - $1,000
עמלת בית המכירות: 19%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
|
ללא כותרת, צבעיי מיים ועפרון על נייר, חתום ומתוארך 1986. פמלה לוי נולדה בשם פמלה דנמן (Denman) בפיירפילד שבאיווה. בשנת 1967 נולדה בתה סמנתה. בשנת 1972 סיימה תואר ראשון מאוניברסיטת צפון איווה, והצטרפה לקומונת אמנים בסנטה-פה. ב-1976 עלתה לישראל, לאחר שהתגיירה ונישאה לפסיכואנליטיקאי ומבקר האמנות איתמר לוי. באותה שנה נולד בנם יובל. ב-25 בדצמבר 2004 מתה לוי בירושלים מדום לב בגיל 55[2].
את יצירתה ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות. הראשונה, משנת 1976 ל-1980, הייתה מורכבת מקולאז'ים גדולי ממדים ובעלי מראית עין מרושלת, המשלבים בתוכם בדים בתפירה גסה, וחומרים עניים אחרים. המכלול יצר טקסטורות ושקיפויות רבות, שבתוכם שילבה דימויים שציירה בצבעי מים או שמן. נקודת המבט בעבודות אלה הייתה לרוב ממבט הציפור. תהליך עבודתה דמה לתהליך עבודתן של אמניות הדגם והעיטור הפמיניסטיות האמריקאיות משנות השבעים[3].
בשנות ה-80 עברה לוי לציור בסגנון פיגורטיבי-ריאליסטי, שהיה מבוסס על תצלומים שצילמה בעצמה בדרך כלל. יצירותיה עסקו לעיתים בנושאים פוליטיים כמלחמת לבנון הראשונה והסוגיה הפלסטינית, כמו גם היבטים הקשורים ברב תרבותיות ובמגדר. היא הרבתה לצייר נשים ונערות מתבגרות בבריכה ועל חוף הים, ולא בחלה בנושאים קשים כעירום בוטה, סצנות אונס וגוויות חיילים. גם ציורים אלה היו לעיתים קרובות דמויי קולאז', ללא ספק בהשפעת עבודותיה המוקדמות. מרביתם היו מרובי שכבות והציור נעשה על גבי מצע של שרבוטים בשפה האנגלית או הדפסה של חיתוך עץ על הבד. בהקשר זה יודגש שפמלה לוי הייתה אמנית חיתוך עץ מיומנת וחלק נכבד מיצירתה נעשה במדיום זה.
ציוריה היו עשירים בפרטים ומלאי חיוניות ודינמיות, קולנועיים אפילו, אך שידרו תחושה של איום וקטסטרופה. "הצופה שואף לראות התרחשות אחדותית, קוהרנטית, אבל משאלתו מסוכלת", כותבת אלן גינתון, במאמר בקטלוג תערוכתה במוזיאון ת"א ב-1994. "הדמויות וחלקי הסצנה שמקורם בזמנים ובמקומות שונים, אינם מתחברים. מכאן אי הנוחות ואפילו האימה שמעוררים ציוריה של פמלה לוי".
"היא החזירה את הגוף לציור על רקע תקופה שבה הגוף נעלם מהיצירה", סיפר הצייר לארי אברמסון לאחר מותה. "הציורים שלה התמקדו בגוף ובבני אדם ועסקו בסביבה חברתית ופוליטית. [...] היא הייתה מציירת דברים שלא ציירו אותם במסורת של ציור הגוף, כמו השערות השחורות על הרגליים, קמטים וצלקות" צוטט מויקיפדיה)
תפריט נגישות
