דוד שריר- סיפור מגדל בבל

דוד שריר- סיפור מגדל בבל

דוד שריר

סיפור מגדל בבל

הדפס משי

חתום ,ממוספר וממוסגר

מידות ללא המסגרת: 50X60 ס"מ 

דוד שריר הוא בן להורים ילידי רוסיה, שהגיעו ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים. אביו, משה, היה מראשוני מודדי הקרקעות בארץ ישראל ואמו, רחל, הייתה אחות ועקרת בית. זכרונותיו הראשונים מגיל שלוש הם גליונות נייר ועפרונות צבעוניים. כשרון הציור והאהבה לתיאטרון התגלו כבר אז: המשפחה גרה ליד תיאטרון הבימה ודוד ראה הצגות מגיל צעיר והוקסם מעולם הבמה. במקביל למד נגינה בפסנתר. בתקופת לימודיו בתיכון השתתף שריר בקורס קיץ בסטודיו של הצייר פלדי ולאחר מכן למד מספר חודשים במכון על שם אבני.

בשנת 1957 קיבל שריר פרס ראשון בתערוכת אמנים צעירים שהתקיימה בבית האמנים תל אביב. את תערוכת היחיד הראשונה שלו ערך שנה מאוחר יותר בגלריה צ'מרינסקי בתל אביב, בעידודו של הצייר יוחנן סימון, אצלו למד זמן קצר. אחרי שנה נערכה באותה גלריה תערוכת ציורים נוספת בנושא אבירים-חרקים. מייד אחרי התערוכה ובתום שירותו הצבאי נסע שריר לפירנצה ללימודים באקדמיה לאמנויות שאותה זנח במהרה לטובת הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטה של רומא. ברומא למד בשנים 1964-1961, לא סיים את לימודיו אולם ערך שתי תערוכות יחיד - בגלריה "אנתיאה" ובגלריה "אולד-סילבר", שקיבלו כיסוי נרחב בעיתונות המקומית. בזמן לימודיו ברומא הכין כתבות על אירועי אמנות בעיר שפורסמו במוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ.

בשנת 1963 שב לישראל והציג תערוכה מציורי רומא בגלריה רנה בירושלים. בהבימה הציעו לשריר להיות אסיסטנט בהצגה "כל אדם והאמת שלו" מאת פיראנדלו. זאת הייתה "טבילת האש" הראשונה שלו בעולם התיאטרון ומיד אחריה עיצב לראשונה בחייו תפאורה ותלבושות להצגת "שוויק במלחמת העולם השנייה" מאת ברטולט ברכט בתיאטרון האהל. את ההצגה ביים אטיין דבל, שהמשיך לעבוד עם שריר בהצגה "המלך נוטה למות" מאת יונסקו בהבימה. בשנות השישים עבד שריר עם תיאטרון האהל, הבימה, הקאמרי ותיאטרון חיפה, ועם הבמאים דבל, בקר, בונים, פלוטקין, ברבן, יוסי יזרעאלי, יוסי רודן, אמנון מסקין ומייקל אלפרדס. כמו כן עיצב את התפאורה למחול "בת יפתח" בלהקת בת שבע. בשנת 1967 הוצגו ציוריו בתערוכת "דימוי ודמיון" במוזיאון תל אביב ואז גם נוצר הקשר עם גלריה ספראי בירושלים וגלריה פקר בבוסטון. שנה קודם נשא לאישה את השחקנית גילה קריב (צ'קרובה) ויחדו שיפצו מבנה בן מאתיים שנים ביפו העתיקה, שהפך לסטודיו ולבית המשפחה במשך 42 שנים. בסוף העשור פנתה אליו שרה לוי-תנאי, מייסדת ומנהלת להקת ענבל בהצעה לעצב עבור הלהקה תפאורה ותלבושות למחזמר "אחותי כלה", שהיה מבוסס על מנהגי חתונה של עדות ישראל בצפון אפריקה. עיצובי הבמה לענבל והמגורים ביפו השפיעו על סגנון הציור של שריר שהחל להתגבש ארבע שנים קודם, כאשר הכין את עיצוב הבמה להצגת "אסתר המלכה" מאת אלתרמן בתיאטרון הקאמרי.

לאחר שנת שבתון עם המשפחה ברומא ותערוכת יחיד ראשונה בגלריה פקר בבוסטון חזר שריר להבימה ועיצב את התפאורה והתלבושות להצגה "פר גינט" מאת איבסן, בבימויו של יוסי יזרעאלי. בשנות השבעים עיצב שריר עבור להקות המחול ענבל, בת שבע ובת דור ועבד עם הכוריאוגרפים שרה לוי-תנאי, מירל'ה שרון, רנה שרת ודומי רייטר-סופר. ואלרי וגלינה פאנוב הזמינו אצלו עיצוב תפאורה לבלט "פולחן האביב" בדויטשה אופר ברלין וזו הייתה עבודתו הראשונה על במה מחוץ לישראל.

בשנים הבאות המשיך להציג בגלריה פקר בבוסטון שמייצגת אותו עד היום (2012). בשנת 1976 נחנך ציור הקיר הגדול "מגדל בבל" בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב. הציור הוזמן על ידי פרופ' משה לזר, שייסד את הפקולטה לאמנויות והיה הדיקן הראשון שלה. באותה שנה החל שריר ללמד עיצוב במה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. בסוף העשור נפגש שריר לראשונה עם שרה קולדוול – מנהלת, מנצחת ובמאית האופרה של בוסטון. הוא הכין עבורה את העיצוב לאופרה "הנזל וגרטל", ההפקה מאוד הצליחה והוצגה במשך שנים רבות בבוסטון ובערים שונות בניו אינגלנד. שריר המשיך לעצב עבור האופרה בבוסטון את "ההולנדי המעופף", "פאוסט" ושתי בכורות אמריקאיות של אופרות חדישות: "החיילים" מאת ברנד אלואיס צימרמן ו"טאוורנר" מאת פיטר מקסוול דייויס. בשנות השמונים עבד שריר עם הבמאים חנן שניר, שמואל בונים, יורם פאלק ויואל זילברג והעלה עמם הצגות מקוריות שהפכו לסימני דרך בתולדות התיאטרון הישראלי: "ינטל", "מקום אחר", "העוזר", "סיפור גן-העדן", "יושע עגל", "שירה" וכן את ההפקה הראשונה של האופרה הישראלית החדשה: "דידו ואניאס".

שריר עבד עם ואלרי פאנוב פעם נוספת בעיצוב התפאורה לבלט "רומיאו ויוליה" בלהקת הבלט הפלמית המלכותית. באותן שנים העביר שריר קורס בעיצוב תפאורות בבצלאל 2 ובמכון לחינוך טכנולוגי בחולון והיה בין מייסדי המגמה לעיצוב פנים במכללה למנהל, שם לימד עד פרישתו עיצוב תלת ממדי, בניית מודלים ועיצוב תפאורות.

בשנת 1996 נחנך במגדל שלום בתל אביב קיר פסיפס גדול ממדים בנושא "תל אביב יפו דור שני", הקיר הוזמן על ידי משפחת מאייר ובוצע בסדנת פסיפס ברוונה, איטליה.

בשנת 1998 הציג שריר במוזיאון בית ראובן בתל אביב תערוכת ציורים מסדרת "יפו" שנערכה במקביל להופעת הספר "יפו יפת ימים" בהוצאת שוקן. בספר כונסו טקסטים של עגנון שמתארים את יפו וציורים של שריר באותו הנושא.

בסוף העשור עיצב שריר תפאורה ותלבושות להפקת האופרה הנשכחת של קורט וייל "הדרך הנצחית" בבית האופרה העירוני בקמניץ, גרמניה. ההפקה הוצגה לאחר מכן בברוקלין אקדמי בניו יורק ובאופרה הישראלית. לקראת העלאת האופרה בגרמניה הזמין המוזיאון העירוני בקמניץ את שריר להציג תערוכה בנושא "מהאטלייה לבמה" : תערוכה רטרוספקטיבית של ציורים, שטיחי קיר וציורי תלבושות ומודלים שנעשו להפקת "הדרך הנצחית".

בקיץ 2000 הוצגה בפסטיבל קיסריה הפקה שעיצב שריר לאופרה הישראלית - "אלקטרה" מאת ריכרד שטראוס, בבימויה של רנה ירושלמי. הפקה זאת הוצגה בפסטיבל סוונלינה בפינלנד באותה שנה. עם הבמאי יוסי יזרעאלי והמלחין גיל שוחט עבד שריר בעיצוב המחזה ההיסטורי של מתתיהו שוהם – "צור וירושלים", שהועלה בשנת 2003 בתיאטרון בית ליסין.

משנת 2006 התמסר שריר לעבודה על סידרה של ארבעים ציורים בנושאים מתוך ספר תהילים. סידרה זאת הוצגה בשנת 2010 בגלריה פקר בבוסטון ותופיע בשנת 2013 כספר בשילוב הטקסטים התנ"כים בהוצאת גפן הירושלמית.

משנת 2003 משמש דוד שריר כיועץ אמנותי ואוצר הגלריה במגדל שלום, תל אביב.