בידספיריט | פאריז - תל אביב -

פאריז - תל אביב - הקשר הצרפתי של האמנות הישראלית מאת גדעון עפרת. בית לאמנות ישראלית, 2015 - כריכה קשה 23 על 26 ס״מ 599 ע׳  מצב טוב  פאריז-תל אביב” הוא השני בסדרת הטרילוגיה, שראשיתה ב”ברלין-ירושלים” וסופה ב”ניו-יורק-תל אביב”, שלושה ספרים המבקשים לעקוב בפרוטרוט אחר הקשרים הענפים שקיימו אמני ישראל לדורותיהם עם שלושה ממרכזי האמנות הגדולים במערב. הספר הנוכחי סוקר את ”פרשיות האהבה” הסוערות שניהלה האמנות המקומית עם האמנות הצרפתית. בבחינת מופת ליצירה חזותית ממנה ביקשו היוצרים התל אביבים לינוק. וככל ששינתה המטרוניתה המטרופולינית פניה האמנותיות במהלך השנים, כן התעוררו בתל אביב (פה יותר מאשר בכל עיר אחרת בארץ ישראל: ירושלים, לדוגמא, הייתה מעוזם של עולי וינה וגרמניה) גלים חדשים של כמיהה ותשוקה הגובלות בסגירה ובביטול עצמי. מן הסתם, חוסר הביטחון העצמי של אמנות הצועדת צעדיה הארצישראליים הראשונים תרם לביטול עצמי זה. מה שהחל כהשפעה פאריזאית עקיפה, באמצעות החותם העמוק שטבע האוונגרד הצרפתי באוונגרד הרוסי של תחילת המאה, ממנו הגיעו ארצה לא מעט אמנים, הגיעו לשיאו בשנות השלושים עם הנהייה ההמונית של ציירים תל אביביים ל”עיר האורות” במטרה ללמוד בה במוזיאונים, בגלריות ובאקדמיות לאמנות, להעמיק לתרבות הצורה והצבע של המסורת הצרפתית הגדולה ולהתקרב לחוג האסכולה היהודית של פאריז. בשלהי שנות ה-40, כבר הייתה זו הסגידה ל”אסכולת פאריז ב'” - מגמת ההפשטה הלירית שכבשה את פאריז ואשר לאורה הלכו צייר ההפשטה מ”אופקים חדשים”. עוד ועוד מודלים סיפקה פאריז לתל אביב: ז'ורז' רואו, ז'ורז' בראק, ברנאר ביפא ואחרים, כולם אחראיים למושבת אמנים ישראלית שנתרכזה בשנות ה־50 בבתי הקפה של מונפרנאס. הספר ”פאריז-תל אביב” מקיף אפוא את הפרק ההרואי הראשון של המודרניזם הארצישראלי והישראלי, אך הוא נוטל אותנו עד עצם ימים אלה. אל נציגים נאמנים, הממשיכים לדבוק ב”אם הגדולה”, גם אם סר חינה. במחצית שנות ה־60, לאחר כארבעים שנה של התמסרויות לפאריז בגלגולים שונים, זיווג חילופי החל תופס את מקומו בעולם האמנות הישראלי - הזיווג עם ניו-יורק, משמע עם אמנותה החדשה. לא עוד יחסי תלות של תינוק ואמו או של בן ואם, כי אם יחסים בוגרים ומפוכחים יותר בין מודרניזם ישראלי מודע לבין תחבירים בתר-מופשטים של הסצנה הניו-יורקית. על יחסים אלה ידרבר בהרחבה בכוך הבא בטרילוגיה. נכון לספר הנוכחי, עודנו בשלב היניקה והגמילה, אולי גם בשלב אדיפלי של יחסי האמנות הישראלית עם אם יפיפייה ומפתה - עם פאריז.