בידספיריט | אמצעי תשלום מחנות, קפריסין, שטר

אמצעי תשלום מחנות, קפריסין, שטר בעריך 1 שילינג משנת 1946 ספסימן Campbell 5515. השטר המוצע כאן הוא נדיר ביותר speciment של 1 שילינג מסדרה 2. בקפריסין היו שתי סדרות של אמצעי תשלום. בשתיהן הופיע שם המוציא ”הוועד האמרקאי המאוחד לסיוע (ג'וינט)” בראש השטר והעריכים 1,2 ו5 שילינג במרכז. בסדרה הראשונה נכתב ”לקניה בקנטינות בקפריסין או להחלפה במזומן בירושלים” ואילו בסדרה השנייה בגלל התנגדות הבריטים לנוסח המוקדם הופיע הכיתוב ” לקניה בקנטינות” שתי הסדרות הודפסו בדפוס ”סיני” ירושלים. - מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון ”ההגנה” והנהגת היישוב את ההעפלה אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה למנוע שינוי במדיניות הספר הלבן של מניעת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. בתחילה קוזזו מספר המעפילים שהגיעו ממכסת הסרטיפקטים לעליה לארץ. בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא היה ניתן לקזז ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. החל מאוגוסט 1946 גורשו לקפריסין כ-52,000 מעפילים שהובאו לשם ב-39 ספינות.רוב המעפילים שהגיעו לקפריסין היו יוצאי פולין ורומניה. בנוסף היו קבוצות קטנות יותר ובהן יוצאי בולגריה, ויוצאי צפון אפריקה. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו ודֵחֶליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב ”מחנות קיץ”, וכאלה שכללו צריפי פח כונו ”מחנות חורף”. הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת ואף לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. הג'וינט שלח לקפריסין משלחת לעזרה ליושבי המחנות . רבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים, סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. הוועד למען גולי קפריסין אירגן בארץ ישראל, בסוף שנת 1947, משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות. למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים. עם הגידול במספר השוהים במחנות והקמת מחנות החורף, הוחלט ב”ועד למען גולי קפריסין” ובתנועות המפלגתיות בארץ ישראל שצריך לדאוג יותר לתחום התרבותי של המעפילים, הוקמה מקהלה ותזמורת ונפתחו סדנאות פיסול ואמנות. לקפריסין נשלחו גם אנשי ”ההגנה” והפלמ”ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה ”שורות המגינים”. כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתקחנה אותם לישראל. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים הבריטים שלא רצו להראות כמי שלוקחים צד בין היהודים לערבים במלחמת העצמאות לא רצו לתת יד להעלת הנשארים במחנות ופינוי המחנות הסתיים רק בנובמבר 1949.