בידספיריט | מאוטהאוזן 1942 - דכאו 1945

מאוטהאוזן 1942 - דכאו 1945 - עדות מוקדמת מאת אסיר מחנות דכאו ומאוטהאוזן - צ'כיה 1946 - מהדורה ראשונה - מאוטהאוזן 1942 - דכאו 1945 - עדויות ומסמכים, מאת ד”ר Milos Vitek הוצאת KLUB KOUNICOVYCH KOLEJI V BRNE. צ'כיה 1946 - מהדורה ראשונה. סיפורו של אסיר המחנות מאוטהאוזן ודכאו מילוס ויטק אשר נכתב במחנה דכאו עצמו לאחר שחרורו בידי בעלות הברית.  מלווה בתצלומים קשים לצפייה של גופות הנספים במחנה ושל הזוועות שבוצעו בו.  תיעוד מחריד לא מצונזר של אסיר מחנות מאוטהאוזן ודכאו מילוס ויטק, אשר נכתב במחנה דכאו בחודש מאי 1945 לאחר שחרורו בידי כוחות הברית. ויטק נתפס בידי הגסטפו בשנת 1941 באשמת הכנת בגידה גדולה למודיעין זר על תעשיית המלחמה, ובחברות בוועדה לסיוע לספרד הדמוקרטית. היה זה חלק ממערך מעצרים נרחב שקיים הגסטפו בקרב אנשי אקדמיה באוניברסיטת ברנו. הוא נלקח עם כמה מחבריו ללימודים למאוטהאוזן. שם נאסר במשך שלש שנים, ומשם הועבר לדכאו. כשהגיעו למאוטהאוזן נאמר להם שהיציאה היחידה מהמחנה היא דרך הארובה ”אין אדם שיוצא מכאן בחיים”. במאוטהאוזן הוא וחבריו כונו ״כנופיית האוניברסיטה הצ׳כית״ בידי מפקדי המחנה, ומיד עם הגיעם החל מסע העינויים: ״הם השאירו אותנו עומדים חצי עירומים בשלג רק בקבקבים שלנו, רבים מהם עד חמש שעות בכפור של מינוס חמש עשרה מעלות. רבים מהם קפאו למוות ובמוקדם או במאוחר מתו מתוצאות כוויות הקור...״ . ויטק שנלקח לעבודות כפייה במחצבה הסמוכה למחנה, מתאר לכל אורך הספר את הסבל הבלתי נתפס, האכזריות הנאצית, הניסויים שביצעו רופאי המחנה בגופם של האסירים, ההרג ההמוני היומיומי, וההתרחשות הזוועותית היומיומית, במה שהוא מכנה: ”הטרגדיה שאין לה דוגמא בהיסטוריית הסבל האנושי”. כך למשל הוא כותב: ״ב-18 בפברואר 1942, התחלנו לעבוד על פינוי הקרקע, שרוב הפרופסורים באוניברסיטה של ​​ברנו ורבים מהאינטליגנציה של ברנו הפכו לקורבנותיה. תשושים מעבודה קשה של כל היום עם אתי חפירה ומכושים ללא מנוחה של דקה, תחת משקל החול והסלעים, מכות, מכות ושוב מכות למוות, לאחר שהייה קצרה במחנה, מתו מיטב אנשינו מכוויות קור, פורונקולוזיס, ליחה, נפיחות בצקתית מרעב ותת תזונה, דיזנטריה או סוג של שלשול מגפתי, כתוצאה מיחס גס. ותשישות ממאמץ על-אנושי. חבר מת אחר חבר. פרופסור רוזיצקי היה הקורבן הראשון. הפרופסורים באייר ובצ'קה מתים, ואחריהם הפרופסורים ואז'ני, קריבי...איני יכול לפרט על סבלם של כל הקדושים המעונים הללו. מילים אינן יכולות לתאר את סביבת הגלייה האמיתית ואת הנסיבות הנוראיות שבהן הם מתו...״. בסולם ה'סובלים' במחנה כותב ויטק, כי סבלו בו הספרדים, הפולנים, והרוסים בלי יוצא מן הכלל. אך את הגהנום הקשה ביותר חוו האסירים היהודים. הוא מתאר בעדותו כיצד אינספור פעמים היה קרוב למוות, והיה בטוח שלא יצא מהמחנה בחיים, בפרט לאור העובדה כי רבים מחבריו נרצחו או הומתו במיתות משונות אל מול עיניו. הספר מלווה בתצלומים קשים מן המחנות שחלקם התפרסמו כאן לראשונה. ביניהם: הגעת אסירים למאוטהאוזן בקרונות בקר, תצלומים של צריפי המחנה ומגדלי השמירה, מדרגות המחצבה הידועות לשמצה - ״אף אחד לא נטבח בצורה כה ברברית כמו במדרגות האלה״ נכתב, גופות הנספים ליד הקרמטוריום, גופות הנספים במחנה דכאו כפי שנמצאו ע״י האמריקאים, גופות הנספים שרועות לצד פסי הרכבת אשר הובילו למחנה - אלו היו האסירים האחרונים שנרצחו ע״י הנאצים כאשר נודע להם שבעלות הברית מתקרבות למחנה, הקרמטוריום של דכאו, ועוד. וכן תצלומים ראשוניים המתעדים את שחרור המחנה בידי בעלות הברית, ואת שמחתם של הניצולים. כמו״כ הספר מלווה לכל אורכו באיורים של סצינות קשות מן המחנה. 108 [2] עמ'. 22 ס”מ. נייר עבה. קרעים קלים בחלקה העליון של מעטפת הנייר. מצב טוב מאד.