בידספיריט | מכתב אישי חשוב מאת גדול

מכתב אישי חשוב מאת גדול אנשי התיאטרון היהודים במאה העשרים מקס ריינהרדט - לאחר שנאלץ לעזוב את אירופה בשל רדיפות הנאצים - מכתב אישי מאת גדול אנשי התיאטרון היהודי במחצית א׳ של המאה ה20 מקס ריינהרדט (Max Reinhardt) לשותפו לעסקים הגרמני מר קומר. במכתב גלוי לב שכתב ריינהרדט ממקום מושבו בקליפורניה לאחר שברח מאירופה, הוא מביע באריכות את תחושותיו לאחר שנאלץ שלא להופיע בארצות אירופה בשל המלחמה, הבגידה שבגדו בו חבריו למשחק בתיאטרון הגרמני, איבוד כל רכושו לרבות פרטי אספנות חשובים שהחזיק בתחום התיאטרון, ותקוותו שעוד ישוב התיאטרון היהודי לפרוח. המכתב נשלח לגרמניה ממקום מושבו בניו יורק ב 5 במאי 1942. (חתום בדפוס בלבד, ללא חתימת יד). הנמען היה שותף עסקי של ריינהרדט בשנים בהן הופיע בגרמניה, ועם פרוץ המלחמה הוא התנתק ממנו בשל מוצאו היהודי, ואף גינה אותו במכתבים אישיים ששלח לו ובפרסומים בעולם התרבות הגרמני. ״ראיתי בך לא רק חבר שלי אלא גם נציג שלי״ כותב ריינהרדט בפתח הדברים. ומביע את מורת רוחו ממכתב קודם ששלח לו מר קומר בו הוא תקף אותו אישית. לפי תוכן המכתב הארוך (23 דף מודפסים במכונת כתיבה) עולה כי השניים היו ידידים טובים ועסקו בשיתוף פעולה בתחום התיאטרון לפני המלחמה, ולאחר פרוץ המלחמה קומר הפנה לו גב, ואף לא סייע לו כאשר נאלץ לעזוב את אירופה בשל רדיפות הנאצים. בתוך הדברים מביע ריינהרדט את צערו על רכושו שנגזל: ״זו לא הייתה רק גניבת נכסים חומריים; זו הייתה גניבה חסרת בושה של הקניין הרוחני שלי, אשר בו זמנית גונתה בפומבי, סומנה והושמדה באופן שיטתי...״, ומציין כי בתוך רכושו שנגזל היו מהדורות אנגליות נדירות של שייקספיר שקנה בלונדון ופריטים אישיים רבים והועברו לידיים נאציות: ״מספריית התיאטרון, חסרות כל המהדורות האנגליות של שייקספיר שקניתי בלונדון, כמו גם יצירותיהם של מחזאים אנגלים, צרפתים, איטלקים וגרמנים אחרים. חפציי האישיים כוללים חליפות, נעליים, שטיחים, נברשות, מראות, בקבוקי בושם, מוצרי טיפוח ופריטים מחדר השינה, חדר ההלבשה וחדר האמבטיה. וכן אינספור פריטים פרטיים מסלון ביתי, מתנות משפיגל, ביר, הופמן, שי וכו', כגון תיקיות ישנות, לוחות שנה, ברומטרים וכו', חפץ הירושה היחיד שלי, שעון הבידרמאייר הישן של סבי, שצלצל במשך שעות צום ותפילה אורתודוקסיות רבות עד גיל תשעים ושמונה, ודברים רבים אחרים שאפילו החומד הנלהב ביותר היה מחשיב כ”חפצים אישיים” אישיים ביותר. פריטים אלה, בזכות נדיבותה המצערת של הנסיכה הלן ת'ימיג, הפכו לחפצים אישיים של נאצי כלשהו...״.  ריינהרדט פגוע מיחסו של חברו הגרמני ושותפו לשעבר מביע את תחושותיו במכתבו אליו: ״מר קומר היקר! כידידי, כנציגי, לא יכולת לקבל בשתיקה את הרצח הבלתי צודק הזה. בוודאי היה אפשר לעשות משהו בנידון בזמן; היה צריך לעשות כל מאמץ, ואני בהחלט הייתי מודע לכך. המילה הישירה היחידה ששמעתי ממך בנושא זה בשנים האחרונות נשלחה אליי בטלגרמה בתגובה לשיחתי בטלפון, בהתייחס לעורכי הדין שלך (גרינבאום ומה שלא יהיה שמו). ... מה שכן נתת לי לשמוע בעקיפין היו הערות מזלזלות באופן מוחלט, שהעברת בשנים האחרונות לכל מי שלמרבה המזל גידל אותי ואת משפחתי...״. בהמשך מביע הוא את צערו על איבוד מעמדו בעולם התיאטרון האירופאי בעקבות היותו יהודי: ״ וינה, פריז, לונדון, שטוקהולם, קופנהגן, אמסטרדם וערים רבות אחרות, כולל ניו יורק, היו פתוחות בפניי. זה לא היה רק ​​ביטחון כלכלי; זה היה ביטחון אמנותי חיוני לא פחות. הוא נעלם. נפלא לחיות כאן בפסיפיק, פי אלף יותר טוב מאשר בניו יורק. אבל גדלתי על המרפסת הרביעית של בורגתיאטרון. אני בקושי יכול לנשום בלי חוסר המציאות האמיתי של התיאטרון, והמציאות הבלתי סבירה של זמננו מקשה עלי עוד יותר כבר שבע שנים.״ וכן את בוגדנותם של שותפיו הגרמנים בעסקי התיאטרון: ״אוכל רק לקבוע שרבים שגיליתי וטיפחתי בחוגי עדיין מחזיקים בעמדות מובילות בגרמניה העוינת כיום ואף מנהלים את התיאטראות הראשונים בברלין ובווינה. מבחינה אמנותית, מוצאם זר במאה אחוז, עד לכל טון ותנועה, דבר שהם מכחישים, אך אינם יכולים עוד להשיל מעליהם... זיהינו את אותה שקרנות, אותה שחיתות, אותה גישה גסה מתחת לצורות הגאוניות של הנורמליות, חוסר הלב והחביבות הצרפתית, ומאחורי האמת הבוטחת, פעורת העיניים, התמימה בעליזות, עטופה בשק של הגרמנים האויבים התגלו כעת...״. עם זאת, הוא מביע תקוה כי העולם יחזור ויכיר בגדולתו של התיאטרון היהודי גם בגרמניה: ״האינפלציה המשתוללת תמחץ את ה”מעמדות” המוסריים שעדיין במחזור, אך כבר מתחת לרמה הנכונה. הפרופסורים הגרמנים כבר עובדים בשלווה על המטבעות החדשים. הם ייעלמו. מה שיישאר הם הדחפים היסודיים של ה”מהות” היהודית: מאבק ואהבה. מבפנים, כל דבר בעולם הזה מובן ונובע, עד טיפת המים הקטנה ביותר. לכן, במאבק ובאהבה, עלינו תמיד להיות מכוונים זה לזה...״. את מכתבו הארוך חותם הוא במשפט: ״זה היה שונה אילו היינו מחליפים רק את השורות המתות של מכתבינו הארוכים. אבל לרוע המזל, אנחנו לא כל כך פשוטים, לא כל כך הרמוניים, ואני, אחרי הכל, בזבזן זקן. פרידה. מקס ריינהרדט״ ומוסיף: ״נ.ב. עוד שתי חדשות, שעדיין לא לגמרי ודאיות, אבל די סבירות: 1.) הפיהרר ו-11 הדוצ'ים קיימו את פגישתם האחרונה (בתקווה שזה יישאר כך) בחדר הישיבות של לאופולדסקרון (הטירה המפוארת שהיתה ביתו של ריינהרדט עצמו והוחרמה ע״י הנאצים). 2.) פתאום נראה (למעשה, מאז לאחרונה) סביר מאוד שאגיע לניו יורק בעתיד הקרוב מאוד. למקרה שניפגש שוב בהזדמנות זו, אני רוצה לפתוח זאת בנקודה אחת. הבה לא נדון במה שכתבנו זה לזה. הבה נלך לפי העצה של הקיסר: אם ניפגש שוב, למה לא לחייך, זה הכל״ (מתוך שייקספיר)״. מקס ריינהרדט [1873-1943], שנולד בשם מקסימיליאן גולדמן למשפחה יהודית אורתודוקסית ליד וינה, היה דמות כריזמטית שחייה האישיים היו שזורים ללא הפרד בקריירה הבימתית שלו.