בידספיריט | ראוונסבריק - עדותה של ניצולת

ראוונסבריק - עדותה של ניצולת מחנה הנשים הגדול בגרמניה הנאצית מישלין מורל - לונדון, 1959 - מהדורה אנגלית ראשונה - עדות מוקדמת על מחנה הריכוז לנשים Ravensbrück מאת הסופרת והאסירה הצרפתייה Micheline Maurel. לונדון 1959 - מהדורה אנגלית ראשונה שתורגמה מצרפתית בידי Margaret S. Summers. הוצאת Anthony Blond. עותק מושלם עם מעטפת הנייר המקורית. (הקדמה מאת François Mauriac). ״זה היה מחנה רגיל למדי, אפילו לא היה לו תא גזים משלו.״ כך כותבת מישלין מורל מנויברדנבורג - סניף של מחנה רוונסברוק הידוע לשמצה, לשם נגררה על ידי הגסטפו בשנת 1943. היא הופשטה, ראשה גולח וקיבלה קערה ומכנסיים שהשלימו את חפציה הארציים במשך עשרים חודשים נוראיים, עד שהיא והניצולים האחרים שוחררו (ונאנסו) על ידי הרוסים.״ (מהפתיח לספר). ״כשירדנו מהרכבת, קיבלו את פנינו אלות, צעקות זועמות וכלבי משטרה. דחפו אותנו וסטרו לנו, סידרו אותנו בשורות של חמישה והוזזנו לדרכנו במכות נוספות. הקצב שנקבע היה הליכה מהירה, כמעט ריצה...אני חושבת שאחד ההלם הראשונים, אחרי המכות וראיית כלבי המשטרה, היה גזירת שיערנו; ועבור אלו שחמקו מכך באותו זמן, זה היה לראות את ראשיהם של אלו שנגזזו. גזזו אותנו, הכו אותנו, דחקו אותנו, נדחסנו לתוך שמלת הפסים חסרת החגורה שתמיד היתה גדולה מדי או קטנה מדי...״. פרסום חשוב בו מגוללת מאורל לפרטים את חוויותיה הקשות, ואת חיי היום יום בראוונסבירק - מחנה הריכוז וההשמדה לנשים הגדול ביותר בגרמניה הנאצית. מורל נעצרה באשמת ארגון פעילות מחתרת בצרפת ונשלחה למחנה. כאן היא מתארת לפרטים את תנאי המחייה הקשים איתם נאלצו האסירות להתמודד במלחמה על חייהן - הרעב, המכות, העינויים הקשים שעברו הנשים במחנה מידי יום (״עמדנו כמה מאות נשים עירומות, מראה שלא היה יוצא דופן לראוונסבירק חיכינו שעות לרופאים הגרמנים שיבדקו אותנו... נשארנו עומדות במשך 11 שעות ללא תנועה וללא אוכל...״), עבודות הכפייה, האלימות של השומרים, והמאבק היומיומי של האסירות לשרוד. בשלושת החודשים הראשונים עבדה מישלין במפעל המטוסים שבנויברדנבורג - מחנה המשנה של ראוונסבירק שהיה ממוקם לא רחוק ממנו, תחת הכאות יומיומיות שחוטפות היא וחברותיה על כל תזוזה שלא במקום. היא שהתה במחנה בתקופת השיא של סתיו 1943 כאשר הוא הכיל 22,000 נשים רוסיות, אוקראיניות, פולניות, צ׳כיות, צרפתיות, ויוגוסלביות, נשים יהודיות מהונגריה ונשים נוספות - בעיקר יהודיות, ממחנות שהיו ממזרח לנהר אודר. היא הכירה היטב את הנשים הדומיננטיות במחנה. סיפורי הגבורה של הנשים הללו מובאים אף הם כאן בזכרונותיה. בין היתר מתארת מאורל לפרטים את החודשים הקשים של שנת 1944 בזמן צפיפות השיא במחנה והקטנת מנות המזון שגרמו לפריצת  מגפות של דיזנטריה ושל טיפוס הבהרות שקטלו אלפי אסירות. מורל שהתה במחנה עד לשחרורו בידי כוחות הצבא האדום במאי 1945. בפרקים האחרונים היא מתארת את ימי השחרור ואת החזקתן הקשה של הנשים בידי הרוסים שלא ריחמו על נשים שעברו תופת במשך שנתיים וניצלו את חולשתן (לאחר שחרורן מהמחנה עדין נשאו מחלות והיו חלשות מאד גופנית). ״חברתי מישל אמרה לי, לאחר שקראה את כתב היד של ספר זה, ”האמת הייתה גרועה בהרבה.” אני יודעת זאת היטב. יותר מפעם אחת, תוך כדי כתיבתו, נתקלתי חזיתית בזיכרונות כל כך נעולים בחוזקה עד שלא ניתן היה להיזכר בהם. מחשבותיי דחו אותן...״ (מדברי המחברת). מישלין מורל [1916-2009] סופרת ומשוררת צרפתייה, לוחמת בתנועת ההתנגדות (Résistance) אשר גורשה למחנה ראוונסבריק בשנת 1943. סיימה לימודים גבוהים בספרות קלסית בליון. בשנת 1940 הצטרפה למחתרת הצרפתית והייתה חלק מרשת ”מרקו פולו”. מלאה התלהבות, שהתה בליון עם מלגת אגרגציה (מסלול הכשרה אקדמי גבוה), ובשנים 1941–1942 לימדה שם ספרות. ב־19 ביוני 1943 נעצרה בידי הגסטאפו ונכלאה במבצר רומנוויל. ב־29 באוגוסט 1943 גורשה לנויברנדנבורג, מחנה משנה של ראוונסבריק, וקיבלה את מספר האסירה 22410. היא שרדה שם במשך עשרים חודשים עד ששוחררה עם התקדמות הכוחות הרוסיים באפריל 1945. במאי 1945 שבה לטולון. את תוצאות המחסור וההתעללות שעברה במחנה נשאה עמה כל חייה. לאחר המלחמה עבדה בהוראה מספטמבר 1946 עד יוני 1948, ולאחר מכן קיבלה תפקיד מתרגמת בארגון הבריאות העולמי ובמטה הצלב האדום הבינלאומי בז’נבה. XVI, 141 עמ׳. מצב טוב מאד.