בידספיריט | חוזר רשמי - תקנות ״סודיות״

חוזר רשמי - תקנות ״סודיות״ בדבר הדרת היהודים מכל שטחי החיים בגרמניה הנאצית, נישול נכסיהם, והפרדה גזעית. הנובר, פברואר 1939 - „Rundschreiben 20/39 – Betrifft: Juden“ חוזר מספר 20 לשנת 1939, נושא: יהודים. מטעם ״מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל - סוציאליסטית - דרום הנובר - בראונשוויג, הנהלת המחוז - ״סודי״.  חוזר רשמי המדווח על החלטות שקיבל הפיהרר (אדולף היטלר) בעקבות המלצות של הרמן גרינג ואשר נחתמו על ידי מרטין בורמן - הנוגעות להגבלות חדשות על יהודי הנובר והסביבה בנושאי רכוש ונישואי תערובת. 9 בפברואר, 1939 במטרה ליישם את התקנות באזור זה. בין התקנות המופיעות: לפעול שיהודים יקובצו בבנין אחד, עדיפות לאריזציה (העברת רכוש, עסקים ונכסים שהיו בבעלות יהודים לידיים ״אריות״) של עסקים וחנויות, אדמות חקלאיות, ויערות בבעלות יהודית. הגבלות על שימוש בקרונות הרכבות ליהודים, הגבלות על שימושם של היהודים בבתי מרחץ, ספא, והימצאות בכיכרות ציבוריות, הורדת גובה קצבת הפנסיה של יהודים, פטנטים יהודים מוגדרים כ״נכסים״ שאף הם יהיו כפופים מעתה לאריזציה. בנושא נישואי תערובת - יש להעביר את נכסי הצד היהודי לצד הארי, וכן ״אין לשכן משפחות באופן זמני במגורים יהודיים, שכן הילדים יצטרכו לשרת בשירות העבודה ובוורמאכט ואין לחשוף אותם להסתה יהודית״, אם אשתו הגרמנייה של יהודי מתגרשת ממנו, היא חוזרת למעמד בת דם גרמני וכל ההגבלות לגביה בטלים, ועוד. התקנות הללו היו שלב מתקדם וממוסד במיוחד במדיניות האנטי־יהודית של גרמניה הנאצית, שלב שבו הרדיפה כבר אינה התבטאה רק באלימות, חרמות או חקיקה סמלית, אלא בהסדרה ביורוקרטית מקיפה של כל היבטי החיים היהודיים, כהכנה מודעת להדרה מוחלטת מן המרחב הכלכלי, החברתי והציבורי. לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938, ולאור החלטות שהתקבלו בדרג העליון של המשטר בידי אדולף היטלר על פי הצעת הרמן גרינג, גובשה מדיניות שמטרתה לרכז את היהודים פיזית, לבודד אותם חברתית, ולחסל באופן שיטתי את קיומם הכלכלי העצמאי בגרמניה. קיבוץ יהודים בבניינים משותפים נועד לא רק לייעול הפיקוח והשליטה, אלא גם לשחרור דירות “אריות” לשימוש האוכלוסייה הגרמנית, ומהווה צעד מוקדם של גטואיזציה עירונית. מתן עדיפות ל״אריזציה״ של עסקים, חנויות, אדמות חקלאיות ויערות נועד לנצל את רכושם של היהודים לטובת הרייך, תוך העברה מסודרת של נכסים לידיים גרמניות, לרוב במחירים כפויים או באמצעות החרמה חוקית. הכללת פטנטים יהודיים כנכסים בני־אריזציה מתחה את הגבול עוד יותר באופ שגם ידע, חדשנות וזכויות קניין רוחני הוגדרו כרכוש שיש לנתקו מבעליו היהודים ולהעמידו לרשות הכלכלה הגרמנית. התקנות הנוגעות לנישואי תערובת היו למעשה ליבת האידאולוגיה הגזעית: העברת רכוש מן הצד היהודי לצד ה״ארי״, שלילת כל זכויות מן היהודי, והחזרת האישה הגרמנייה המתגרשת למעמד של “בת דם גרמני” נטול מגבלות, תוך ניתוק מוחלט בינה לבין בן זוגה היהודי. הקביעה שאין לשכן משפחות גרמניות זמנית בדירות יהודיות מחשש ל״השפעה והסתה יהודית״, ובפרט נוכח שירות הילדים בשירות העבודה ובוורמאכט, הדגישה את תפיסת היהודים כיסוד מסוכן מבחינה אידאולוגית וחינוכית. מכלול התקנות הללו, שנוסחו בלשון מנהלית קרה, ממחיש כיצד האנטישמיות הנאצית הפכה ממדיניות של אפליה ורדיפה למערכת כוללת של נישול, בידוד והכנה מודעת לגירוש עתידי, ומהווה שלב מכריע בטרנספורמציה של היהודים בגרמניה מאזרחים מופלים לאוכלוסייה שמעמדה החוקי, הכלכלי והחברתי פורק כמעט לחלוטין עוד לפני פרוץ המלחמה. [3] דף. חורי תיוק. מצב טוב.