בידספיריט | ״המשפט הגדול ביותר בהיסטוריה מתקיים

״המשפט הגדול ביותר בהיסטוריה מתקיים בנירנברג...״ - על חשיבות משפטי נירנברג ליציבות הציוויליזציה לדורות / עדויות אסירים מדכאו - גיליון השבועון האזורי הצרפתי Le Maine Libre תחת הכותר Les Cahiers du Maine Libre, גיליון חודש דצמבר 1945 לקראת חג המולד “Noël 1945”. בפתח הגיליון מאמר מערכת מאלף על חשיבותם של משפטי נירנברג ליצירת עתיד טוב יותר לאנושות כולה, מלווה בתצלומים מאולם בית המשפט. נדיר ביותר. מאמר העורך Andre Duteil מוקדש כולו למשפטי נירנברג, ובדברים מאלפים הוא מסביר כיצד משפטי נירנברג עתידים להשפיע על דורות של ציווליזיציה בטוחה יותר. נכתב עם פתיחת הדיונים בבית המשפט. בהמשך הגיליון תיעוד נדיר מכתב המערכת שהגיע למחנה דכאו לאחר שחרורו. כך כותב אנדרה: ״המשפט הגדול ביותר בהיסטוריה התקיים בנירנברג, שם המנהיגים ששרדו מהרייך השלישי נותנים את דינם על פשעיהם בפני האומות המאוחדות. שם נשפטו עשרים גברים ששקעו את העולם לתהום של דם ודמעות. עד כה, המנוצחים, שננטשו על ידי עמם, מעולם לא היו כפופים על ידי המנצח לחוק אחר מלבד זה של רצונם. כיום, הדמוקרטיות המנצחות התעלו מעל עליונותן המוחצת ודרשו דין וחשבון מאלה האחראים למלחמה ולזוועות שאפיינו אותה, לא בשם עליונותם החומרית, אלא בשם עקרונות החוק הטבעי עצמם. נירנברג! זו הייתה התפאורה המושלמת לשפוט את פשעיהם של אלו ששחררו מלחמה על העולם; זה היה הרקע אשר מזכיר לנו ללא הרף את אימת האסון שאליו הטילו מנהיגי הנאצים את עמם, יחד עם כל האנושות... בשום מקום, בערפילי הזמן, אי אפשר למצוא הצטברות כזו של פשעים, וגם לא פושעים ברמה כה גבוהה. התביעה הציגה מסמכים מרשיעים המבססים את תכנון הכוונה הקרה של גרמניה באירועים שהטילו את העולם למלחמה. מה שמדהים ביותר אינו כל כך גודל החלום הגרמני הזה, אלא הדיוק הקר של מנגנון הפשע והציניות השטנית של שיטותיו. מועמדים לשירות המטרה הנוראית הזו, הכל בשם מרחב המחיה והגזע...״. אנדרה ממשיך ומתאר כיצד למרות כל מה שנתפרסם באותה העת הנאשמים עדיין כופרים באשמה ומעמידים פנים כאילו אינם יודעים על מה שנעשה במחנות המוות: ״אף על פי כן, הנאשמים כופרים באשמה! הם מכחישים הכל. הם מסרבים לקחת אחריות על המחיר הנורא. זו הפעם הראשונה שנודע להם שמגורשים מתו במחנות ריכוז; איש מהם לא חשד ברצח האוכלוסייה הפולנית, וגם לא בעינויים שתכנן הגסטפו. אדוני העולם הללו לא נכנסו לכל הפרטים הללו. אבל היום הם מפעילים את החוק הבינלאומי. הם יוצרים מגן לאיש עם הזרוע המושטת, הנובח המטורף שצלו המרושע עדיין נראה מתנשא על המסך שבו הוצגו תמונות המוות מבוכנוולד ודכאו. אבל העם ממתין לעונשם של האשמים, בשם כל אלה שלא ישובו. שעת הדין הגיעה. אסור שהמשפט ייכשל במשימתו. כדי להשיג זאת, עליו לא רק להעניש את הפראים הנאצים אשר במשך למעלה מעשר שנים הכינו וביצעו בקפידה את תוכנית העבדות המפלצתית ביותר שאיימה אי פעם על העולם; עליו גם לנזוף באלה שתמכו במשטר, באילי התעשייה הכבדה, באלה שכבשני ההתזה שלהם זהרו באדום יומם ולילה כדי לספק להיטלר את הכלי המפלצתי הדרוש לביצועו הבלתי פוסק של מיין קאמפף... מי ייתן והחלטת בית הדין של נירנברג תהיה אפוא אישור ברור לחוק האוסר על מלחמות תוקפנות באופן בולט ובלתי נשכח... בנירנברג, ממעמקי הסיוט הזה, שהתעורר מחדש על ידי עלייתן של זוועות הנאצים, אולי השלום פותח את כנפיו על העולם הפצוע״. בהמשך מופיעה כתבה מאלפת העוסקת בזוועות מחנה הריכוז דכאו. העיתונאי Colette de follin הגיע למחנה זמן קצר לאחר שחרורו באפריל 1945 והצליח לאסוף עדויות מאסירים במצב גופני קשה שעדין שהו בו. הם ספרו לו על מנות המזון היומיות שאכלו - 200 גרם לחם ו 750 מ״ל מרק, הם היו מאורגנים בקבוצות של 25 כאשר אחד מחברי הקבוצה נחלש קשות, שאר חברי הקבוצה האחרים התחייבו לספק לו כל אחד 10 גרם מחלקו, וכך סופקו לו 240 גרם נוספים - 400 אסירים צרפתים ניצלו באופן זה. חברי קבוצות אלו אסרו על עצמן סחר חליפין כגון לחם תמורת סיגריות כדי שלא לסכן חיי אסירים. קולט פגש במחנה אסיר לשעבר שאובחן כחולה שחפת, הוא היה אמור להישלח לתאי הגזים, אך במשך חודשים כאשר החל בהתקפי שיעול בנוכחות ראש הבלוק, כל חבריו החלו בהתקפי שיעול נוראים במטרה להסוות את שיעוליו שלו, וכך הוא נעלם מבלי משים מבין האחרים פעם אחר פעם. אסיר זה שרד ובאותה העת התאושש בקרבת המחנה. חולה אחר הסובל מטיפוס הוסתר במשך שבעה עשר ימי מחלתו תחת שמיכות. לאחר המלחמה הוא התאחד עם משפחתו. עובדה מאלפת שמע קולט מקבוצת אסירים שהגיעה באחד המשלוחים האחרונים לדכאו. קרון הרכבת היה כה עמוס עד שחזהם של המגורשים לא יכול היה להתרחב יחד, הם היו צריכים לווסת את נשימתם. קבוצה אחת שאפה כשהשנייה נשפה. כך ניצלו חייהם מחנק. הוא מסכם בדבריו: ״צריך לראות את זה כדי להבין את זה״. את הכתבה מלווה תצלום בו נראה אסיר משוחרר המצביע על אחד ממעניו לאחר השחרור. בשונה מהשבועונים האקטואליים של פריז, Le Maine Libre ביטא את ההתחדשות של העיתונות האזורית לאחר השחרור ואת הצורך של קהילות מקומיות לעבד את החוויה של 1940–1944 במונחים תרבותיים וחברתיים ולאו דווקא פוליטיים: כיצד נראו החגים הראשונים אחרי המלחמה, מה נחשב לזיכרון ראוי, ומהי מידת האופטימיות שאפשר היה להרשות לעצמם לכתוב עליה אחרי כל כך הרבה שנים של סבל שזה עתה נפסק, בכל אלו עסק השבועון. נדיר ביותר. שלוש רשומות בלבד בקטלוג הספריות העולמי WorldCat בספריות בצרפת. 44 עמ׳. גיליון שלם. מצב טוב מאד.