בידספיריט | “המובסים אל העמוד!” - השבועון

“המובסים אל העמוד!” - השבועון הצרפתי אירופה-אמריקה נותן במה לכתב גרמני מכחיש שואה התוקף את התנהלות משפטי נירנברג - גיליון של השבועון הצרפתי Europe-Amérique, מיום 30 במאי 1953. כותרתו: “Les vaincus au poteau!” - “המובסים אל העמוד!” בפתחו מאמר מרכזי התוקף את הצורה בה התנהלו משפטי נירנברג, ומגן על פושעי המלחמה הנאצים, מאת הכתב הגרמני מכחיש השואה Ernst Heinmann. בפתח הגיליון כתבה ארוכה שהתפרסמה באותה העת על רקע שחרורם של חלק מהנידונים במשפטי נירנברג שסיימו לרצות את עונשם. בדבריו מבקר היינמן את האופן בו התנהלו משפטי נירנברג ומציג את הפושעים הגדולים ביותר בתולדות האנושות כקורבנות משפטיים של קנונייה שנרקמה בין בעלות הברית . ״משפטי פשעי המלחמה הללו, אלה שנערכו בנירנברג, לא נבעו בעיקר מהעובדה שהגרמנים פתחו במלחמה, אלא מהעובדה שהם הפסידו בה״. טענתו המרכזית במאמר שאורכו תשעה עמודים היא שבית הדין בנירנברג המציא סעיפים ועקרונות שאין להם תוקף משפטי אוניברסלי, במטרה לבוא חשבון את אויביו אשר הפסידו במלחמה . ״ האם בית דין זה היה מוסמך לשפוט ”פשעים נגד השלום”, ”פשעי מלחמה” ו”פשעים נגד האנושות”, כפי שהוגדרו במגילת בית הדין שהוקם על ידי נציגי ארבעת הגדולים? או שמא היה זה בית דין של מנצחים, שרק ביקש ליצור לעצמו מראית עין של חוקיות?״, נכתב. הוא טוען כי בית הדין המציא חוקים ללא כל בסיס תקדימי רק כדי שיתאימו עם המסקנה אותה הכתיבו מראש: ״בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג הוקם על ידי הסכם שנחתם בלונדון ב-8 באוגוסט 1945 בין ארצות הברית, צרפת, בריטניה הגדולה וברית המועצות. להסכם זה צורף ”חוק בית הדין” שהגדיר את הרכב בית הדין, את פעולתו ואת תורתו המשפטית, וכן את רשימת הפעולות שייחשבו פליליות... כך התגלה כי מעשים מסוימים, שלא הוזכרו קודם לכן בטקסטים של המשפט הבינלאומי, נחשבו פליליים. הנאשם יצטרך לתת דין וחשבון על מעשים אלה ככאלה, למרות שמעולם לא נכתב בשום מקום קודם לכן שהם ראויים לגינוי״. כנגד העקרונות אשר הנחו את בית הדין בנירנברג טוען היינמן כי קיים עיקרון משפטי בינלאומי על פיו ״לא ניתן להרשיע אדם על מעשים שלא היו בני ענישה לפני פרסום החוק״.  הוא ממשיך ומצטט מדבריו של השופט האמריקאי צ׳ארלס וונסטרום שקבע ״לאף אומה מנצחת לא צריכה להיות הזכות להכריע על אשמתם של אזרחי האומה ה״מובסת״ במלחמה״. אם היה אולי מקום להסתפק כי היינמן מנסה להציג את הדברים בשם הצדק המשפטי, חלקה השני של הכתבה לא מותיר מקום לספק, בו הוא עובר ממש להלל את פושעי המלחמה הנאצים על התנהגותם בבית המשפט, וכך הוא כותב: ״הרמן גרינג שמר על אווירה מלגלגת לאורך כל המשפט. לאחר שהובס בחזית הצבאית, הוא ניצח מבחינה אידיאולוגית. הוא ידע היטב שבעומק ליבו, שופטי נירנברג תמכו בו. הרי הם נכנעו לחוק החזקים, שהיה אחד העקרונות היקרים לו ביותר!״ ומוסיף: ״בקיצור, כמעט כולם מכירים כיום בכך שמשפטי נירנברג היו טעות. פרט, כמובן, לאלה שעבורם ניצול זוועות הנאצים הפך למקצוע או לכלי בשירות האינטרס הלאומי. זו היתה יותר מטעות זו היתה פארסה מרושעת... מחנות הריכוז בברית המועצות עלו אפילו על מחנות הריכוז הגרועים ביותר של המשטר הנאצי!״ ארנסט ממשיך ומעלה את הטענה האבסודרית כשהוא משווה בין הזוועות שהתרחשו במחנות הריכוז הנאצים לבין ״השיטות בהן השתמשו חוקרים אמריקאים כדי לגבות הודאות מראשי האס אס שנפלו בידיהם״. וטוען כי הנאשמים עברו התעללויות קשות בשעה שהוחזקו בידי בעלות הברית בבית הכלא של נירנברג. לצד תצלום של התובע ג׳קסון המופיע בכתבה נכתב: ״בתמונה נמצא התובע ג'קסון, ממציא הפשעים נגד האנושות״, ומקום אחר בכתבה הוא מכנהו ״ממציא הפשעים נגד השלום״. מדהים לגלות כיצד זמן קצר יחסית מתום המלחמה החלה לעבוד במלא המרץ מכונת ההכחשה הממעיטה בגודל פשעיהם של המפלצות הנאציות. נציין כי אנו מוכרים פריט זה לצורכי חינוך  - חשוב לשמר גיליונות מסוג זה המוכיחים כי הכחשת השואה והמיעוט באחריותם של הנאשמים החלו לצוץ מיד לאחר המלחמה, ולפנינו דוגמא מכוערת לכך. 31 עמ׳. כתם קל בכריכה. מצב טוב.