בידספיריט | זיכויו הסופי של אלפרד דרייפוס

זיכויו הסופי של אלפרד דרייפוס - מאמר מרכזי בכתב העת The Literary Digest. יולי, 1906 - כתב העת The Literary Digest מיום 21 ביולי 1906 - ניו יורק - המדווח בכתבה הראשית על זיכויו הסופי של אלפרד דרייפוס, ומתעד את הפרשה מראשיתה ועד סופה, לרבות השלכותיה החמורות על תופעת האנטישמיות. ב־12 ביולי 1906, לאחר 12 שנות מאבק משפטי ופוליטי שזעזע את צרפת ואת אירופה כולה, בית המשפט ביטל את פסק הדין הקודם, אשר הרשיע את דרייפוס בבגידה בנסיבות מקלות, וקבע שלא היה מקום למשפט חוזר כלל, וכי הינו חף מפשע לחלוטין. בעקבות הזיכוי הסופי הופיע מאמר חשוב בגיליון זה של כתב העת The Literary Digest, כאשר תמונתו של דרייפוס אף נבחרה להופיע על גבי כריכת כתב העת. בפתיחה מתאר המאמר את הרגע הדרמטי בו בית המשפט העליון של צרפת ביטל את פסק הדין המרשיע שניתן נגד דרייפוס – ”one of the most amazing dramas of modern history” - אחת הדרמות המדהימות ביותר בהיסטוריה המודרנית – והכריז על חפותו המלאה. הכותב רואה בזיכוי זה לא רק תיקון עוול אישי, אלא גם ”sweeping vindication of Captain Dreyfus as a martyr righting of an infamous wrong.” המאמר מתאר את ההשתלשלות ההיסטורית של הפרשה: כיצד בשנת 1894 נמצא מכתב לכאורה שנכתב על ידי דרייפוס ובו מידע מסווג שנשלח לגרמנים; כיצד דרייפוס הואשם על סמך ראיות מפוברקות; גירושו לאי השדים לכלא בתנאים מחפירים; וכיצד מאבק עיקש מצד משפחתו, עורכי דינו, ואנשי רוח – בהם אמיל זולא, שהטיח את האשמותיו במאמרו המפורסם ”אני מאשים!” – הובילו לפתיחה מחודשת של המשפט. (מעניין לציין כי כותב המאמר מביא בהקשר זה מהעיתון הניו יורק אמריקן שהתייחס למותו של זולא משאיפת אדי תנור פחמים פגום וכתב: ”אין ספק שמאמץ המשפט עלה לו בחייו”). המגזין מפרט את הלך הרוח בצרפת לאורך השנים, ואת הסירוב העיקש של הממסד הצבאי להכיר בטעותו. רק לאחר מאבק ארוך, הכולל את משפט רן השני ב־1899 וזיכוי חלקי נוסף, מגיע דרייפוס לבסוף למשפט חוזר ולזיכוי מלא בשנת 1906.  בהתייחס להשלכות הרחבות של הפרשה, נכתב כי: ”Twelve years is a long time to await their grist of justice in a modern republic.” - ”שתים עשרה שנים הן זמן רב להמתין לגרגר הצדק  ברפובליקה מודרנית.” המאמר החשוב אף עוסק בפן החברתי והאנטישמי של הפרשה: כיצד העובדה שדרייפוס היה יהודי שיחקה תפקיד מכריע בהרשעתו, וכיצד נוצר ”סינדיקט של בגידה” בממסד הצרפתי, שהפיץ שנאה והעליל על אדם חף מפשע. ניתוח חד נוסף מתאר את הפרשה כ”opera bouffe” – אופרה מגוחכת של אינטריגות, שקרים ופחדים לאומניים. כמו”כ המגזין מצטט בהרחבה עיתונות אמריקאית וצרפתית שתוקפת את המערכת הצבאית על סירובה להתנצל, ואת הזמן הרב שנדרש עד לחזרתו של דרייפוס לצבא. ”No court can ever erase the scars left by long years of persecution and suffering.” - ”אף בית משפט לא יוכל למחוק את הצלקות שהותירו שנים ארוכות של רדיפה וסבל”, נכתב.  בתמונה המצורפת מופיע דרייפוס עם אשתו וילדיו, כאשר דרייפוס מצוטט עוד מימי הראשית של הפרשה כשאמר: “My heart will never be satisfied, ” Dreyfus once said, “while there is a single Frenchman who imputes to me the abominable crime which another committed.” - ”לבי לא יוכל לדעת שובע, ” אמר דרייפוס פעם, ”כל עוד יש אפילו צרפתי אחד המייחס לי את הפשע הנתעב שביצע אדם אחר.” המאמר מסתיים בהתייחסות למשמעויות הרחבות של הפרשה, וללקח שצרפת והעולם כולו אמורים ללמוד ממנה – על הסכנה שבאנטישמיות, על הסכנות בממסד חסר ביקורת, ועל חשיבותה של עיתונות חופשית במאבק למען צדק. הכותב מסכם: ”פרשת דרייפוס”, למרות סופה הטוב, הותירה אחריה כתם נצחי של חרפה על מגן צרפת ועל שם צבאה. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שרדיפת הקצין הצעיר מקורה באותה שנאה פנאטית ליהודים ששררה בקרב קציני צבא בצרפת כמו במדינות אחרות. אלמלא היה דרייפוס ישראלי, הוא לעולם לא היה קורבן של הנבל אסתר-הייזי. היהודי, ולא הקצין, הוא היה מושא הרדיפה... כעת, לעומת זאת, על ידי שיקומו, הרפובליקה הצרפתית עשתה כל שביכולתה כדי לייצב את המוניטין שלה בעיני העולם.” Literary Digest - כתב עת אמריקאי שיצא לאור בין השנים 1890 ל-1938. התפרסם בזכות סקירותיו המקיפות של עיתונות אמריקאית ובינלאומית, והציג עמדות מגוונות במגוון נושאים: פוליטיקה, מדע, דת, תרבות, ספרות וחברה. [2] 69-98 עמ' - גיליון שלם. מצב טוב מאד.