"אנחנו משתדלים לתת לכם את ארץ ישראל..." - ראיון נדיר שקיים הסופר ראובן בריינין עם תיאודור הרצל בביתו שבבזל לאחר ...

"אנחנו משתדלים לתת לכם את ארץ ישראל..." - ראיון נדיר שקיים הסופר ראובן בריינין עם תיאודור הרצל בביתו שבבזל לאחר הקונגרס הציוני העולמי השני ופורסם בגיליונות "המליץ"

ראיון מרתק עם תיאודור הרצל שקיים הסופר והביוגרף ראובן בריינין בביתו של הרצל בוינה לאחר הקונגרס הציוני העולמי השני (חודשים ספורים לפני שנפתח הקונגרס השלישי) ופורסם בהמשכים בחודשים ינואר - פברואר 1899 על פני ששה גיליונות של עיתון "המליץ". בראיון בין היתר, התייחסות נדירה של הרצל למתנגדיו ("המה אנשים בלתי ישרים"), לחזון הציוני ("אנחנו משתדלים לתת לכם ארץ ישראל"), למסירותו לרעיון הציוני ("כמה כסף הוצאתי מכיסי על זה מיום אשר החלותי לעבוד עבודתי הציונית..."), לספרו מדינת היהודים ("אנכי כתבתי את ספרי מדינת היהודים" ובזה דמיתי לצאת חובתי לעמי..."), לתפיסת עצמו כמנהיג ("כל מה שאני עושה הנני עושה מדעת עצמי, מהכרתי הפנימית ואחרת אין אני יכול לעשות, אם טובים ורצוים מעשי בעיניכם - מוטב, ואם לא בקשו לכם איש אחר אשר יעמוד בראשכם..."), לגורלה של התנועה הציונית לאחר מותו ("יצרתי את הקונגרס והיצירה הזאת חזקה ממני. והיה אם אמות והקדיש לי ראש הקונגרס הבא אחרי הספד קצר ויגש אל השאלות העומדות על הפרק..."), ועוד.

לפנינו הראיון במלואו כפי שפורסם כאמור ב"המליץ" - גיליונות 24, 25, 26, 28, 34, 39. (יש לציין כי בגיליונות הביניים של המליץ שאינם מופיעים כאן לא פורסמו חלקים מהראיון, לפנינו הראיון במלואו).

הסופר, הביוגרף והפעיל הציוני, ראובן בריינין נסע במיוחד לוינה לקיים ראיון עם תיאודור הרצל על השאלות הבוערות ביותר שהציפו את העם היהודי באשר לתנועה הציונית ודרכה - בפרט במה שנוגע ל"ציונות המדינית" - האם היא מבשרת פתחו של עידן חדש, או שמא היא סופו של עידן, וכן לשמוע את תגובתו של הרצל לביקורת שהושמעה כלפיו בקרב חוגים רבים כי הוא "מינה את עצמו" למנהיג מבלי שהעם קיבל אותו עליו כמנהיגו. היה זה לאחר הקונגרס הציוני השני וחודשים ספורים לפני התקיים הקונגרס הציוני השלישי באוגוסט אותה שנה. "באתי לוינה לראות ולהתבונן אל התחוללות התקופה החדשה בישראל מקרוב בעצם יצירתה והתהוותה", מתאר בריינין. בראיון ההיסטורי אני מקבלים הצצה נדירה להלך מחשבתו של תיאודור הרצל, לתחושותיו, לתפיסתו את עצמו ביחס לתנועה שהקים, ולחזונו בתקופה הרת הגורל של ראשית ימיה של ה"ציונות המדינית" בראשותו.

בריינין פגש את הרצל בביתו בבקרו של יום 23 בינואר 1899 כמחווה שהעניק הרצל לבריינין: "חברי הירצל הגידו לי כי הוא נוהג לקבל את הפונים אליו בענייני הציוניות בהמערכת של "העולם" ורק אותי הבדיל לטובה". בריינין מתאר כיצד לאחר שהרצל הציג בפניו את אביו, רעייתו, ושלושת ילדיו, התיישבו השניים לראיון, לא לפני שהרצל מאשר לו מראש לפרסם את דבר הראיון בעיתון "המליץ".

בפתח הראיון נשאל הרצל מה דעתו על מתנגדי "הציונות המדינית" (השיטה בה ראה הרצל קודם כל פיתרון מדיני לעם היהודי בארץ ישראל, ורק אח"כ התעסקות בשאלת ההשקפה היהודית ועיצובה) והשיב: "מתנגדינו המה אנשים בלתי ישרים", לתגובת המראיין כי הוא מכירם וכי רבים מהם אנשים ישרים המה השיב הרצל: "אם כן נבערים מדעת המה".

בריינין ממשיך ושואל את הרצל לגבי האירוע העולמי הבולט שהתקיים כחודשיים קודם, באשר לנחיצות להיפגש עם הקיסר ווילהלם השני בירושלים, האם החלטתו של הרצל להגיע לירושלים ולפגוש אותו, נועדה להפגין משילות מדינית של העם היהודי והרצל מנהיגו מייצג את "המדינה שבדרך", היה זה לאור קולות רבים שזלזלו באותה פגישה ואף התנגדו לה משום שלא ראו בהרצל דמות המייצגת את העם היהודי מול הקיסר הגרמני. הרצל השיב: "הקיסר האשכנזי הוא אחד מיוצרי הפוליטיקא בימינו... אמנם אין אני שם לבי אל חנוך הדור הבא. אני עושה מה שאני עושה בעזרת הגורמים הנמצאים עתה מוכנים ומזומנים לפני... יען כי זרמים ומגמות לאין מספר נמצאים בקרב היהדות ואי אפשר לשפוט בצדק מי מהם הנכון ולהכריע ביניהם... אנחנו משתדלים לתת לכם א"י (ארץ ישראל), וכאשר יאחז העם שמה אז תכריע נטיתו הטבעית איזו מגמה היא הנכונה והנאותה למזגו, לרוחו, ולהתפתחותו...".

בריינין ממשיך ושואל את הרצל שאלות בנימה ביקורתית המציגות בפניו תמונה ממנה עולה כי חלק גדול מהעם לא רואה בו "מנהיג העומד בראש" וכאילו נטל על עצמו את "המנהיגות" על דעת עצמו. הרצל משיב בכאב כי מלכתחילה בכלל לא התכוון לעמוד בראש התנועה הציונית: "הן כמה קרבנות הבאתי לרעיוננו משאת נפשנו, כמה כסף הוצאתי מכיסי על זה מיום אשר החלותי לעבוד עבודתי הציונית... כל מה שאני עושה הנני עושה מדעת עצמי, מהכרתי הפנימית ואחרת אין אני יכול לעשות, אם טובים ורצוים מעשי בעיניכם - מוטב, ואם לא בקשו לכם איש אחר אשר יעמוד בראשכם", ומוסיף דברים מאלפים על כוונתו כאשר כתב את מדינת היהודים וכיצד למעשה המנהיגות נכפתה עליו נגד רצונו: "אנכי כתבתי את ספרי "מדינת היהודים" ובזה דמיתי לצאת חובתי לעמי, ואני האמנתי כי יקום איש אחר זולתי להוציא את מחשבתי אל הפועל, ואני אשוב לעבודתי הספרותית ולמנוחתי, והנה באו הציוניים, והמקרים עזרו על ידם, ויסחבוני מחדר עבודתי ויטלטלוני אל המערכה וישימוני לראש, ואני אחרי אשר החלותי לעבוד לעמי אין אני יכול לשוב מדרכי אשר בחרתי, ועל אלה אשר בחרו בי מוטלת החובה לעזור על ידי  ולשמור את המשמעת והסדרים".

בריינין ממשיך ושואל את הרצל לגבי המצב השברירי בו הוא למעשה "שולט יחיד" בתנועה הציונית. התנועה הציונית קיבלה את הרצל ללא עוררין כ"שלטון של איש אחד" והחשש שהעלה בריינין היה שאם הרצל יטעה הוא יוביל את העם כולו אחר שגיאותיו, או החשש כי לאחר פטירתו התנועה הציונית תוותר כצאן ללא רועה. הרצל משיב: "כלומר מה יהיה אם אמות... אמנם אף כי חושב אני את עצמי לאיש בריא במיטב כוחותיו בכל זאת חשוב חשבתי הרבה מה יהיה גורלה של עבודתי אחרי מותי ועל זאת אענה אותך. כל אשר עשיתי ואשר אני עושה לטובת הרעיון המדיני אשר בחרתי בו כתוב וחתום בתעודות הצפונות ושמורות אתי, והתעודות האלה תמסרנה אחרי מותי לידי אחי לדעה אשר יהיו ראוים לזה. עוד זאת כי יצרתי את הקונגרס והיצירה הזאת חזקה ממני. והיה אם אמות והקדיש לי ראש הקונגרס הבא אחרי הספד קצר ויגש אל השאלות העומדות על הפרק". מדהים כיצד התקיימו הדברים ארבע שנים אח"כ בלבד בפטירת הרצל והוא בן 44 שנים בלבד!.

בהמשך מתייחס הרצל לחשיבות עבודתם של הסופרים הציונים להטיף "בכל שפה ולשון" על חשיבות הצטרפותם של כמה שיותר לרכישת מניות הקולוניאל בנק עברי - "לחתום! לחתום! לחתום! (בריינין מדגיש: "הרצל דיבר בהתלהבות גדולה ובתנועות מיתרי הפנים שלא כמדתו")... כל עמלנו יהיה לשווא אם לא ניסד עתה את הבנק העברי... וראיה לדבר כי אני בעצמי חתמתי על מניו רבות בעד ילדי... הבנק העברי ילוה כסף את ממשלת תוגרמה בתנאים הנוחים לה ועל ידי זה תמכור לנו רישיונות בארץ ישראל". וכן מדגיש את הצורך בהתערבות ממשלות אירופה באינטרס הציוני ובניתוק התלות בממשלה התורכית בלבד אשר שלטה באותה העת בארץ ישראל.

בגיליון האחרון מביע בריינין את סיכומו ותחושותיו בעקבות הראיון עם הרצל, כמו גם את תחושותיו בנוכחותו של הרצל : "בסוף שיחתנו האריך בדבריו אשר שטפו מפיו יותר מחצי שעה בלי הפסקה. הוא דיבר בחום ובהתלהבות בלתי מצויה". בריינין מסכם: "ראיתי ונוכחתי כל כל דבריו, פעליו, מכתביו, הגיוניתיו ומחשבותיו כלם מכונים לרעיונו הגדול "מדינת היהודים". ומוסיף: "הרצל הוא אופטימיסט ומאמין כי בעזרת הכסף יש לקנות את ארץ ישראל, לכן יכעוס ויתרגז מדי דברו על אודות עשירינו אשר יעמדו מרחוק לדעה הציונית". בריינין אף מבקר את הרצל על כך ש: "חכמת ישראל, ספרותו ושפתו כשהן בפני עצמן אינן שוות כלום בעיני הירצל ויש להן חשיבות ידועה רק באותה מדה שהן יכולות לשרת לרעיון "מדינת יהודים. הירצל חושב כי כל מי שאינו מחזיק ברעיונו הוא בכל פרטיו ודקדוקיו אינו יהודי כלל...". ומתאר את הרצל כדמות מסתורית השומרת לעצמה בסוד את מהלכיה הגדולים: "הוא אוהב להלביש את הענינים הקטנים בדברים גדולים. הוא אוהב את הסוד, ההסתר וההעלם, גם במקום ובשעה שאין כל צרך בזה. הוא שואף תמיד להראות אל הקהל העברי מתוך ערפל כגבור האגדה... הוא יודע להשתמט באופן מצוין מפני השאלות שאינו רוצה לתת תשובה ברורה עליהן... הוא מבכר את האנשים הנכנעים לפניו ומקבלים את דעתו... עלינו המזרחיים להגיד ולחזור להגיד אל מנהיגנו אשר נדע לכבדו בכל הכבוד הראוי לו... הקונגרס השלישי הולך וקרב...".

המראיין ראובן בריינין [1862-1939] פרסם כמה ספרים ביוגרפים על מנהיגים ציוניים, ביניהם: מוריץ לצרוס, משה גידמן, תיאודור הרצל, ישראל זנגוויל ומקס נורדאו. ואף סיקר בקביעות את הקונגרסים הציוניים הראשונים. בשנת 1909 היגר לארצות הברית, וייסד בניו יורק את השבועון "הדרור". בין השנים 1916–1912 התגורר במונטריאול שבקנדה ושימש עורך העיתון הציוני "קענעדער אדלער" ובשנים 1916–1915 ערך את עיתון "דער וועג". כן היה ממייסדי הקונגרס היהודי הקנדי (CJCCC) והספרייה היהודית הציבורית במונטריאול.

ששה גיליונות שלמים. מצב טוב מאד.