בידספיריט | חברת אל ההר - שטר

חברת אל ההר - שטר לגובינא חתום ומבוייל מיום ה 10 לינואר 1935, לפקודת  ש.צ. הולצמן - חברת אל ההר. בגב ההמחאה חתימותיהם של:  ש.צ. הולצמן, אברהם אפשטיין ויצחק צבי רקובסקי. בנוסף חותמת חברת אל ההר, בנק אנגלו פלשתינא ובנק נורוק - אידלזק בע״מ(נפרע) בנק גאולה ובנין בע״מ. אל ההר הייתה חברה לרכישת אדמות בארץ ישראל המנדטורית, בעיקר באזור הר חברון, שפעלה בין השנים 1933–1940. הוקמה על ידי אברהם אפשטיין, יצחק צבי רקובסקי ושמואל צבי הולצמן. החברה הקימה את היישובים כפר עציון ופרי עמל וכן את יער עציון. הרקע להקמה קשור בשני מייסדי החברה הראשונים, אפשטיין ורקובסקי, שרכשו אדמות טרם ייסוד החברה באזור סמוע בהר חברון, תל אביב ובאר שבע. רקובסקי קנה אדמות גם באזור נבי סמואל ואפשטיין ניסה לרכוש באזור עבר הירדן. עמדתו של ארתור רופין, שבאותו זמן עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב, הייתה שחקלאות יהודית לא תצלח באזור ההררי ויש להפנות את משאבי הרכישה לאדמות בשפילה, השניים התנגדו לעמדה זו והתחזקו בעמדתם עוד יותר בעקבות פרעות תרפ”ט בהם ננטש היישוב היהודי בחברון וטענתם הייתה שהתיישבות יהודית חוזרת בחברון לא תוכל להתקיים בלי עורף חקלאי בהר. ייסוד החברה בשנת 1933 חברו רקובסקי ואפשטיין לשמואל הולצמן (שהיה כבר אישיות מוכרת בתחום החקלאות והייבוא בארץ ישראל), אותו הכירו עוד מספסל הלימודים בישיבת עץ החיים בירושלים, והקימו את חברת 'אל ההר', שבשמה רצו להביע את החשיבות בהתיישבות דווקא בהר. בשלב הראשון, קנתה החברה 5,000 דונם באדמות מגדל עדר ויצרה קשר לרכישת עוד 20,000 דונם באזור הכפר צוריף וכמחצית הכפר ג'בע, מהם רכשו לבסוף עוד 13,450 דונם. החברה פנתה גם באפיקי מכירה ליהדות הגולה ושלחה סוכני מכירות לחו”ל מצוידים במכתב המלצה מהרב הראשי לישראל – הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הולצמן הודה אחר כך שחלק מהשליחים הגזימו בתיאור פסטורליות המקום. אירוע יוצא דופן היה פניה של נציג החברה להיטלר שיאפשר למכור אדמות ליהודים גרמנים ובעקבות כך את הגירתם לארץ ישראל. בתחילה הסוכנות היהודית גילתה יחס חיובי למפעל, גם קרן קיימת לישראל תמכה בתחילה בהתיישבות בהר כפי שעולה ממכתב ששלח בשנת 1933 מנחם אוסישקין, שהיה ראש הקרן באותה העת, אל הולצמן: ”מביע את ברכתי להתחלת מפעל יישובי חקלאי בסביבת ירושלים על ידי האינציאטיבה (יוזמה) הפרטית”. אוסישקין הוסיף במכתב שבאם החברה תרצה בכך, קק”ל תהיה מוכנה לרכוש מהאדמות כמה מאות דונמים להקמת יישוב של פועלים חקלאיים. ב-1935 יצא יוסף ויץ (שהיה חבר הוועדה שמייעצת בנושא החקלאות יחד עם טוביה מילר ושלמה ידידיה שהיה מומחה למטעים במקוה ישראל) כנגד כפר עציון במאמר פומבי בעיתון דבר ובו העלה מספר נקודות: קרקע יקרה: ויץ טען שהחברה שיווקה את החלקות כאדמות זולות ובפועל אדם שיקנה חלקה יצטרך לשלם 1,300 לא”י, מכיוון שהחברה לא כללה את כל ההוצאות בפרסום שלה. יחידת החקלאות: ויץ טען שיחידת החקלאות יקרה מידי ושאף על פי שבשיחה עם הולצמן הבין שהם מתכוונים להכשיר את הקרק לנטיעה, בפרסום החברה לא מתחייבת מפורשות לכך אלא רק ל'הכנה ממדרגה ראשונה' וכך הקונה יולך שולל ולא יוכל לטעון אחר כך אם לא תהיה מוכשרת. עלות המטע: לטענתו של ויץ בשיחה עם הולצמן הוא הסביר לו שאין סיבה לדרוש יותר מ22 לא”י לנטיעה לדונם ובפרסום החברה דורשת 38 לירות לדונם, סכום מופרז לדעתו. בהמשך דרשה החברה 50 לא”י לדונם ביער עציון תוך הבטחה לנטוע על דונם 100 עצים. בנוסף, לטענתו כך מוכרי הקרקעות הערבים מעלים את מחיר הקרקע ואחרים לא יוכלו לקנות בזול. החברה תכננה גם לבנות מבני משק אחרים כלול ורפת, ויץ יוצא נגד התכנון בטענה שאין סיבה להשקיע כסף מיותר במבנים שהתועלת שלהם נמוכה באזור ההררי, שם אין הרבה מים. בייחוד כאשר הוא מתחרה עם אזורים אחרים שם הענף מתפתח יותר בקלות. עוד טען, שהחברה פרסמה סכום מוגזם בתור רווח צפוי לקונים והיה נכון לפרסם יותר סכום קטן יותר. במאמר מספר ויץ שדחק לקיים פגישה של הגורמים המייעצים בנושא החקלאות לחברת אל ההר והודיע שאם לא תתקיים פגישה כזו יפרוש מחברותו בוועדה. לבסוף, ב-28 במרץ 1934, התקיימה פגישה והוחלטו בה מספר דברים אך לטענתו של ויץ לא עמדו בהתחייבויות. כיוון שכך, שלח ויץ מכתב להולצמן מכתב בו הוא דורש שהחברה תשתתף בסכום של 80 לא”י מתוך 150 בעבור יועץ אטימולוגי בשביל הנטיעות. הולצמן הסכים ל-25 לירות וויץ לא התפשר על פחות מ-50. אחר כך פרש ויץ מהוועדה המייעצת לחברה ופרסם שהפרסומים החקלאיים לא על דעתו[6]. בתגובה למאמר זה של ויץ פרסמה חברת אל ההר הודעה בעיתון דואר היום: חברת ”אל ההר” מבקשת להודיע, כי הוא מוצאת שהעובדות במאמרו של מר יוסף ויץ ב”דבר” מיום 14 בינואר בענין כפר עציון הן בלתי נכונות, מסולפות ועלולות להזיק לפעולות ”אל ההר”, פוגעות בכבודה ובכבוד העומדים בראשה. על כן החליטה להגיש משפט פלילי נגד מר ויץ. המאמר יצר פולמוס בעיתונות סביב חברת אל ההר. משה כרמון (אביו של דוד כרמון) כתב מאמר בעיתון דואר היום[7] בו יוצא חוצץ נגד ויץ וטוען שמהמאמר עולה שכבודו של ויץ נפגע ולכן פרסם את המאמר. עוד כתב שלא היה לו לפנות לעיתונות ובכך לסכן את עתיד ההתיישבות בהר אלא לפנות למוסדות הרשמיים שיתערבו בתוכנית החברה. גם בקרב ערביי חברון וסביבותיה היו חילוקי דעות לגבי ההתיישבות היהודית החדשה. היו שסברו שהגעת היהודים לאזור תביא להתפתחות החקלאות והמסחר ותביא גם להתיישבות יהודית בחברון עצמה, שהיו בה בתים רבים ריקים, לעומתם היו שהביעו חששות מההתיישבות היהודית, ודיברו על ”תוכנית-שטן ליישוב ארץ ישראל” שתכננו היהודים לכיבוש ארץ ישראל כולה ועכשיו הציונים נושאים עיניהם אל חברון. שנתיים לאחר הקמתה, פרש הולצמן מהחברה, שאר השותפים המשיכו והצטרף חיים שוגרמן שהיה גם מנהל בנק גאולה ובניין בירושלים. בעקבות המרד הערבי הגדול, בשנת 1936 - תרצ”ו,