בידספיריט | יקר מציאות דרשות לבר מצוה

יקר מציאות דרשות לבר מצוה בשנת תרפ”ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו ”דרשות לבר מצוה”, הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית. - דרשות לבר מצוה פעם הראשון במכירות ! הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב”ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה. בנו, הרב ד”ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב”ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ”ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים. בשנת תרס”ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו ”זכרון הלל”, ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. בשנת תר”ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר ”קונטרס תשובה כהלכה”, הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה. בשנת תרע”ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו”ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר. בשנת תרע”ד הוציא לאור בווילנה את ספרו ”מחזה אברהם” ובו הספד על אביו. בשנת תרפ”ז כתב הסכמה לספר ”ברית אליהו” מאת הרב קלמן אליהו אב”ד צ'נסטחוב. בשנת תרפ”ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו ”דרשות לבר מצוה”, הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית. מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ”ה. בשנת תרפ”ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי”ד, הרב מאיר באסין הי”ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי”ד, הרב זאב סגל הי”ד, הרב שמעון טאפ הי”ד, הרב שמואל פריד הי”ד, הרב משה קרליץ הי”ד, לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא. בסביבות שנת תרע”ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו ”דרשות פאר אלע”. בשנת תרצ”א (1930) כתב הסכמה לספר ”חיי עולם נטע” מאת הרב נתן נטע אולבסקי. בתאריך ב' בניסן תרצ”ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון ”דאס ווארט” את המאמר ”הרה”ג ר' רפאל יצחקין ז”ל”, לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו. בשנת תרצ”ג כתב הקדמה לספר ”ישועות שמשון” מאת הרב ישעיהו שמשון ש”ס. בספר ”דורשי ציון בפועל”, נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי. מחבר ”חנוך המדות”, שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר ”שלחן ערוך לילדים” (ניו יורק, תרפ”ז). הוא ערך את הספר ”מוצל מאש” (וילנה תרצ”א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: ”במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם”. הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד”ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ”א בסיון תש”א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש”ג). בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב”ם הכותב ”וכן אם אמרו להם עכו”ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל” (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה). בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש”ב: ”אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב”ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!”.