בידספיריט | סיגלית לנדאו

סיגלית לנדאו - Sand and Silver. מדיום: מיקס מדיה מידות: 33*44ס”מ מסגרת: עץ בגוון ונגה כהה על האמן: סיגלית לנדאו (נולדה ב-1969) היא אמנית פיסול, ווידאו ומיצב ישראלית. יצירותיה, החל משנות ה-90, עוסקות בנרטיבים של החברה הישראלית, תוך שימוש באלגוריות. סגנון הפיסול שלה מאופיין בשימוש בריבוי חומרים ובצורות אקספרסיביות. על עבודתה זכתה לנדאו בשנת 2004 בפרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר. ”אוהל דלת ברזל” מתוך המיצב ”הרבית” (1995). דלת ברזל, מראות, דלת כניסה, חורי הצצה ותכולת בית. מראה בתערוכה ”מכבסת המלאכים” (2012) בגלריה גבעון, תל אביב. סיגלית לנדאו נולדה בשנת 1969 בירושלים. אביה שמחה הוא ניצול שואה, פרופסור אמריטוס לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית והקים את החוג לקרימינולוגיה במכללת עמק יזרעאל. אחיה, דניאל לנדאו, הוא אמן, מרצה וחוקר מדיה ישראלי ואחותה, איילת לנדאו, היא חוקרת מוח באוניברסיטה העברית. לנדאו גדלה בשכונת קריית יובל ושנים אחדות גם בארצות הברית ובאנגליה. בנעוריה היא למדה מחול בבית הספר התיכון של האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים. אולם נאלצה לעזוב את תעהתחום בגלל סיבות רפואיות.בסוף שנות השמונים שירתה בצבא ועברה להתגורר בתל אביב. בין השנים 1991–1994 למדה במחלקה לאמנות ב”בצלאל”. לנדאו פרצה לתודעה הציבורית עם סיום לימודיה באקדמיה בשתי תערוכות קבוצתיות שנערכו במסגרת ”ארט-פוקוס” של אותה שנה. באחת מהן, ”טרנזיט”, הייתה פרויקט שהציע לאמנים להציג בחללים הריקים של חנויות התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. לנדאו בחרה להציג בתוך חלל מחבוא של חסרי בית שמצאה בבניין ואף התגוררה בחלל במשך חודש. במקום זה יצרה מיצב, המבוסס על עבודת הגמר שלה ב”בצלאל” ובו סדרה של דלתות שנשרטו על ידי ציפורני מתכת עד שנפערו בהן חורים. בשנת 1995, השנה בה סיימה לימודי ההמשך בבצלאל, הציגה לנדאו תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון ישראל (עם גיא בר אמוץ). במיצב ”הַרְבּית” עימתה לנדאו בין הר המוריה וכיפת הסלע עם הסביבה המוזיאלית. במרכז החלל הוצב משטח העשוי פדים של עכבר, אשר עוצב בצורת אבן השתייה. חקירת נושא הבית והמקום, שהופיע בעבודותיה המוקדמות, הועבר בתערוכה זו למישור לאומי-פוליטי במיצב. כמה מן הנושאים והאמצעים שמאפיינים את עבודתה של לנדאו בשנים הבאות הופיעו בעבודות מוקדמות אלה: מיצבים תיאטרליים עוצמתיים המשתמשים בחפצים מצויים שטופלו או סודרו מחדש ופיסול עתיד דמיון המרמז לחיים סמויים המתקיימים בטריטוריות שוליים חשוכות. בשנת 1996 הציגה את העבודה ”Resident Alien”, בה הפכה מכולה לשינוע מטענים לאתר התרחשות אמנותי. לנדאו עיוותה את רצפת המכולה לכדי ”נוף” גבעות. בקצהו יכולים הצופים להציץ אל תוך קופסה שמתגלה כתחתית של בית שימוש ממנו בוקעת מוזיקה ערבית. העבודה הוצגה במסגרת פרויקט ארט פוקוס 2 במוזיאון הרצליה. תצוגה נוספת של העבודה התקיימה בשנה זו במרכז וויט דה ויט (Witte de With) לאמנות עכשווית ברוטרדם, הולנד. בשנת 1997 שולבה העבודה כחלק מתצוגת הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (לצד עבודותיהם של מרים כבסה ויוסי ברגר) ובנוסף הוצגה גם בתערוכה הבינלאומית ”דוקומנטה X” בקאסל (אנ'). בסוף שנות התשעים החלה לנדאו ליצור עבודות ובהן ביטוי גופני מובהק וישיר. מיצגים ופעולות אמנותיות אחרות תועדו בעבודות וידאו, שאפשרו הפצה רחבה יותר של עבודות בעלות עוצמה איקונית. בעבודת הווידאו ”Barbed Hula” (2000), מתועדת האמנית כשהיא מגלגלת על בטנה העירומה גלגל ”הולה-הופ” עשוי מחוט תיל אשר עם כל סיבוב פוצע את העור הנשי העדין. חוויית הצפייה ממזגת יופי מהפנט עם תחושת כאב המקשה על המבט. בעבודה זו ובעבודות וידאו אחרות בולטת התנועה המעגלית והמחזורית. בפרויקט אחר מאותה שנה - ”המערפל” או ”Somnambulin/Bauhsus” - הפכה לנדאו משאית מערבל בטון לתיבת נגינה, ממנה חילקה האמנית קרטיבים המעוצבים בדמותה של מוכרת הגפרורים הקטנה. על עטיפות הקרטיבים הדפיסה לנדאו טקסט פסדו-עיתונאי: ” בספטמבר 1998, באתר בנייה באורלניינבורגר שטראסה (...) נמצאו שרידיה של ילדה מחוסרת בית (...) בדיקה ארכאולוגית של הגופה מספקת הוכחה מדעית לכך ”שילדת הגפרורים הקטנה (...) היא דמות אמיתית”. לנדאו קיימה את המייצג באזור העיר מנהיים, ליד גלריה spacex באנגליה ויצרה תצוגה של הפרויקט במסגרת התערוכה ”מלאך ההיסטוריה”, שהתקיימה במוזיאון הרצליה. במקביל לעבודות הווידאו לנדאו החלה בתחילת שנות האלפיים לפתח פיסול פיגורטיבי עשוי מעיסת נייר, פסלים של דמויות קלופות עור עסוקות בפעולות שונות. פסלים אלה הוצגו לראשונה בגלריה אלון שגב בתל אביב. במיצב שנקרא ”The Country” (2002) שחזרה לנדאו את מראה הגג התל אביבי שבו יצרה את העבודות במשך כשנתיים מדפי עיתון ”הארץ” שדיווחו מדי יום על מוראות האינתיפאדה השנייה. התערוכה זכתה לתהודה יוצאת דופן ולקהל אלפים. על פי הערכות ביקרו בתערוכה כ־15 אלף איש.המבקר האמריקאי פיליפ ליידר הכתיר את העבודה ”הגרניקה הישראלית” במאמרו בירחון ”Art in America”. בתערוכת היחיד שלה ”הפתרון האינסופי” ב-2005 שהוצגה על כל קומות ביתן הלנה רובינשטיין וגלשה החוצה אל הרחוב הרחיבה לנדאו את כל המוטיבים והצורות האמנותיות שעסקה בהן קודם לכן והוסיפה חדשים. פסלי דמויות, עבודות וידאו, מיצב עשוי סוכר (בהמשך למיצג עם צמר-גפן מתוק שביצעה בניו יורק ב 2001), חפצים מצופים בגבישי מלח, מכונית ואן ישנה, הר מבטון, טקסטים על הקירות. בתערוכה זו הופיעה לראשונה במפורש התייחסות לשואה וגם למיתוסים יהודיים וישראלים (ראשי הכבשים), רמזים אפוקליפטיים עם נגיעה בעכשווי ובפוליטי (עובדים זרים, חסרי בית). התערוכה הייתה גדושה, מרהיבה וקשה לעיכול; משכה קהל רב והפכה לשיחת היום גם מחוץ לטורי האמנות והייתה לציון דרך משמעותי בשדה האמנות הישראלי. בעבודה ”DeadSee” (2005), שהיוותה חלק מן המיצב ”הפתרון האינסופי”,